מרוב סייבר אני מריחה כבר כמו שרוף. גם כשהזדיינתי איתו באמת
זה הרגיש אלחוטי. הקו נפל. שוב פעם הם רואים ולא נוגעים. כבר
אין נמוך מזה. רק בנמוך הזה הגבהים נישאים למעלה. רק מכאן אפשר
להעריץ אותם בשקיקה. אפילו חתולת הזבל של הבניין הלכה בלי לומר
שלום. כמו לא הייתה מעולם. כמו המיטה שלי אחרי שהלכת. כמו כוס
הקפה שלא שתית בבוקר. הספר שלא קראת בשירותים. בשנייה של חסד
אריזת ליבי נסדקה. בשנייה נוספת של התפוררות, הצטעפתי בשמיכת
הקטיפה שהיית. זיכרון. מתי זה בעצם קרה? ברגע שעיניי פגשו
בשלך, במגעך המלטף את גבותיי, מילותיך הנובעות, ניסיונך להכיל
את שלי. דרכת על ידיי האוחזות בצוק, דחפת אותי לקפוץ. חפירות
ארכיאולוגיות של מחשבה מדירות שינה יקרה מעיניי. האם תהיה שם
בכדי לתפוס אותי? או שמא יהיו אלו הסלעים? גם אם תופיע כעבור
דקה ותעמיס את הרסיסים שלי על גבך, אני יודעת שאסלח לך, שאוהב
אותך על הניסיון לחבר אותם מחדש. מי היא תהיה בובת הטלאים שלך?
האם תאהב אותה כפי שהיא ראויה ?
כל זה הוא רק בתוכי, מנותק, משותק, מבותק מהמציאות. ואני נשארת
מבועתת ממה שאתה אומר במעשיך. נוגע לא נוגע, נושם מת. החום
הפנימי שלך מספיק כדי לקיים אותך, אין לך צורך בחמצן. מרוב
שאתה רחוק אני כבר לא זוכרת איך אתה נראה, איך אתה נשמע. רק את
חום גופך התמידי. נשאר שם כמו עוגן במצולות בטני. לא מספיק
בכדי להגיע לקצות האצבעות. מפלח את חצוצרותיי. מבקע את
ביציותיי. זיקוקי דינור. חלקיקים בתוך חלל ריק. כמו שנינו
במחול הזה. מתפרקים מאותה הליבה, אך לעולם לא נפגשים. מילות
קישור, אין להן משמעות עכשיו.
מה אני עושה? זועקת מבפנים. מי ישמע אותי? רק לא אתה.
רוצה להטביע את אצבעותיי בבוץ טרי. להרגיש את המציאות שלו. לא
אכעס אם יהיה קר או חם, העיקר שיהיה אמיתי. העיקר שישכיח ממני
את הפסקתי מלהיות. לטבול בו את קצה חוטמי, לחוש באיום שבו על
נשימתי. הדופק מאיץ. ללכת איתו עד הקצה ומשם לא אדע לאן. כל
מילה מתפוצצת ממצבורי המשמעות שמוכלים בה . גם אני, כמו עמוד
של ממתקים, כמו סוס טרויאני.
כל זה הוא מה שאני. מתנקנק, משתוקק, מלקק את הפצעים הפתוחים.
זה הזמן.