אני נוסעת אליך וכמו נהג מונית משופשף משכנעת את עצמי שאין
נסיעה המבזה את בעליה. דווקא היום זה היום הכי קר בשנה, הרי
מתאים לי לבחור את הכי קשה. כמו מוכרת גפרורים קטנה, אני מקבצת
נדבות של אהבה בשלג. התקבצנו אספסוף בתחנה. אחד שיושב ואצלו
היריקות מגיעות באובססיביות של אחת לעשר שניות, אני תוהה אם
ימשיך כשנעלה לאוטובוס. ממני אליך זה כמו מסוף העולם לסוף השני
והקור כאן כל כך חד וכואב שאני לא מצליחה להבחין בין אזור
הירכיים לגב התחתון.
האוטובוס החליט להגיע, דווקא היום בחר לאחר. עלינו אני
והאספסוף, היורק הסדרתי לפניי. כפפות העור השחורות שעל ידיי
מריחות מסיגריות ואני מנסה להסתיר אותן משאר העולם, שלא יהיה
להם קשה לנשום. דווקא היום האוטובוס מלא ואני בקושי מוצאת מעקה
להישען עליו. זה הזמן הזה בחודש והכוס שלי כל כך כואב שעוד
שנייה הוא נושר לרצפה. אני כבר התרגלתי לא לנשום.
הבלונדינית מלפניי גם כן עומדת. מתחתיה שקיות של ניילון עמוסות
בקניות. בחור מבוגר מציע לה את מקומו. היא הרי בלונדינית ועם
שקיות, בחורה טובה. כל כך טובה שהיא מסרבת לשבת. אני מסתכלת על
עצמי משתקפת בחושך ממול, גם כן יפה, אבל לא בלונדינית ודווקא
היום בלי שקיות. הכוס שלי במשקל טון, זה בטח שווה משהו. אני
מנסה לכבוש את ההתרגשות מעל פניי, זה הרי מבזה. עדיף רושם
אדיש, כזה שלא יעלה לך לראש. בשנייה שלא תסתכל זה יתפלק לי,
אבל אז כבר אולי תאהב אותי וכל זה לא ישנה בכלל. ההוא עם הקרחת
חושב שהתרגשתי בשבילו, עכשיו הוא לא מפסיק להסתכל. אני רק רוצה
להדוף, שיניחו לי, בקושי עם עצמי אני מסוגלת.
דווקא היום אני נוסעת לכוכב שביט שלי. הוא תמיד בתנועה ואני
אחריו. הוא מאיר כל כך חזק שתמיד ארצה שמשהו ממנו ינצנץ
באישוניי. פעם בשבעים וחמש שנים אני משיגה אותו, גם אז אנחנו
רק עומדים אחד מול השנייה, כמו שני קווים מקבילים. פעם אחת,
כשנברא העולם, הוא חיבק אותי כל הלילה ומאז אני נוסעת אליו
לבדוק אם העולם תמיד ישמור על חוקי הפיסיקה והמשיכה.
דווקא היום יש פקקים בדרך. לא כמו תמיד, אני רוצה כבר להגיע.
הזקנה לידי התחילה לדבר. אני מקווה שהיא לא מריחה את הכפפות
שלי, אולי בגלל זה היא מתנשמת בכבדות. היא מספרת שיש לה בבית
שתי מטריות אותו הדבר והיא תיתן לי אחת, אם ארצה. היא הייתה
צעירה פעם, ההורים שלה שלחו אותה ללמוד שפות, תמיד הייתה טובה
יותר מאחותה. נשים קשישות מכניסות אותי לחרדה, חשבתי שאולי אני
צריכה לנדב לה אינפורמציה בתמורה. 'אני נוסעת לקיסריה', שיתפתי
אותה. 'היסטוריה שלמה', היא אמרה. 'כן, ספרי לי על זה',
מלמלתי. 'יפה שם על הים', היא הוסיפה, 'רואים המון כוכבים'.
אחרי שהיא ירדה, לקח לי עוד דקה להתאושש. הספקתי לשכוח מהנסיעה
וכבר הגענו. דווקא היום החלונות התמלאו באדים ואי אפשר לראות
כלום מבעדם. אני עושה אימונים אחרונים על המבט ומתכוננת
לקראתך. אולי תפתיע אותי ואוכל פשוט לחייך. אני יורדת במדרגות,
כל רגע נדמה לי כמו נצח בהילוך איטי. דווקא היום זה היום הכי
קר בשנה. הקור חודר לי לרקמות הפנים. אני עומדת במגרש חנייה
ריק. גם היום אתה לא שם.

כמה בקרים מאז -
אני נוסעת אליי ומשכנעת את עצמי, כמו כה רבים הם, שיש בשביל
מה. האספסוף התרחב בינתיים ואני מתקרבת אליהם בחשש ספק תקווה
שהיום, משהו נורא קרה. הילד עם עיני הלבנה שוב יושב שם ואני
חוככת אם היום אעז להעיר לו על פיסות הזבל שהוא מטיח באלימות
כלפי הרצפה. צריך לחפש מקלט לרצפות מוכות. אני מגששת בתיקי,
מחפשת את מקור האש שאבדה, אבל כפפות העור הסרוחות שלי מונעות
ממני כל סוג של מגע. היורק הסדרתי היום לא הגיע, אבל עיני
הלבנה מוכיח כי למד משהו בכל הפעמים שהתכנסנו יחד ובמקום זבל
הוא מתחיל לירוק במהירות-על אופיינית לדור הג'ויסטיק והמסך.
אצלם, שדרוגים זה רק עניין של שניות.
האוטובוס הגיע ואני מרגישה כמו מכונה למיחזור. בדיוק עבר החוק
בקריאה ראשונה וכל יום הוא עוד בקבוק פלסטיק שמחדירים לי בחור,
בשביל כמה אגורות עלובות שכבר גבו ממני בכניסה. לפחות ככה,
נמות כולנו בתחושה שקיבלנו משהו בתמורה. אני והאספסוף מצטופפים
לקראת העלייה, פתאום אני מבחינה כי הילד בתפקיד היורק המחליף
שלפניי מביט בי, כברגע שלפני הפעלת פצצת המימן שנשלחה ללבנה.
הוא מאוהב. לראשונה.
לידי יושבת אחת שנועלת מגפי גובלין ובפניה שומה גאה. איני
יכולה להסיר את עיניי מהתפרים הלבנים בתחתית מגפה השמאלי,
מזכירים לי את החיים שתפרתי לעצמי במתנה. כמו השומה שמתנוססת
על לחייה, גם היא בגאווה קוראת 'רב מכר', מודפס על הכריכה.
מבלי שאף אחד ישים לב,  אני מנסה למשש את הגב שלי, לחפש את
התפרים, אבל היום אני קיימת יותר מבחוץ מאשר מבפנים וגם תחושת
הגוף שלי זרה ורחוקה. ההיא עם השומה שואלת 'איפה בית חולים
כרמל?' וזו עם עיני הזאב שלמולי מסתבכת עם התשובה. 'שתי תחנות
אחריי', אני יורה בה, תוהה מאיפה הגיח הקול הזה לעזאזל ומי היא
זו בתוכי שלא איכפת לה אם עיני זאב נעלבה. גם לה יש שקיות, הן
תופסות מושב שלם ועוד לא סוף החודש ואני עם שקיות לא יכולה.
היום הכוכב קרץ לי לבוא. הוא היה בזווית של 88 מעלות מעל הים.
בדיוק עמד לגמור את הסיבוב. כל הסופה הזו מלפניו והוא מנצנץ
כמו מאחורי משקפי שמש כהות. כהרגלי, חייכתי אליו בהכנעה ותוך
כדי שהשפה העליונה שלי התרוממה הבנתי פתאום שכוכבים לא אמורים
לנצנץ אחרי עלות השחר. הם מובטחים לחושך, בבדידותם מוקפים
בשממה השמימית. תמיד יהיה הוא שם ואני פה, כמו במערכון
טלוויזיה של ילדות עשוקה.
הבוקר, בתוכו אני חיה. הוא השחר ואני לעד האיילת שלו, כמו יד
לגוף, כמו שנים של שתיקה. לפעמים, הוא צלול כמו ראות לחרמון
אחרי הגשם, מלטף בחדות של צינה מעוררת. באחרות, הוא סמיך כמו
עבים שירדו על ההר, מאפילים על הראייה. בלילה התעוררתי אל תוך
בכי עליז וצחוק מרורים, אך מיד שמעתי את הבטחתו המהדהדת -
להופיע שם כל יום מחדש, להזכיר לי שאני יכולה. גם היום
כשנזכרתי להפציע הוא היה שם, אל מול פניי המונחות על כרית
ספוגת חלומות. מנוחה ברוכה מתעוררת בתוכי, מזרימה קצב חדש. זה
הזמן להפטר מקוצב הלב המחליד, לשחרר את האצבע מתוך החור שבקיר
ולפרוץ דרך כל הסכרים באחת.
'זה רחוק?' שאלה השומה, 'תלוי רק מאיפה מסתכלים', עניתי. כמה
שניות עברו, היא הייתה חייבת לחייך. קמתי ממקומי לפני התחנה.
הילד, המחליף, עיני הלבנה, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, מבחין
במיוחד בכובע הלוחמות שעל ראשי ומתעכב כמה רגעים בעיניי.
נפרדתי מהם לשלום בלב שקט. שומה תחזור ליער הגובלינים המודרני
והילד עוד יחזור לפנטז ברוסית על פריס הילטון בלונדינית, או
לפחות על המורה. ואני, לא אמזונה, אפילו לא ליברטי, אבל מבלי
לדעת את שיהיה כתוב בדפי ההיסטוריה, בדרך הביתה, בדרך למהפכה.