לא מרגישה יותר את כפות הידיים. כה קרות הן שאם אגע בגב מקרי,
אשאב מתוכו את מה שמחזיק יפה כל כך את עמוד השדרה. בקו האמצע
של אצבעות יד שמאל יש פס הפרדה מקוטע שמזכיר לי לא לשים את היד
על האוטו, בדיוק כשסוגרים את מכסה הבאגז'. אני מביטה בהן, מנסה
ליצור עבורן תחושת שייכות, אך הן נשארות קרות ועקומות, כמו
הידיים של אמא שלא חיבקו אותי מעולם. היא כבר מעל לחמישים
וכפות ידיה עדיין נראות בדיוק כמו אז, כשהשתוקקתי אליהן בסתר,
מתחת לשמיכה.
היה יום קר במיוחד. כדור הארץ שכח שהוא מתחמם. כדור זקן.
עמדנו, שתינו מול הים. כמו אבא, גם השמש איים לעזוב. בידיעת
חטא העין נמשכה להביט על החול שנצבע אדום והים, כמו ענק בגנו,
מוכן לקבל אותי אליו בזרועות פתוחות. כשחרדת הנטישה התממשה
לבסוף והשמש עזב, נכנסנו לבית קפה עזוב על החוף וברקע פרנק
סינטרה, לא מבין איפה לאס וגאס ואיך הוא הגיע, במקום לגן עדן,
למדינת עולם שלישי. הזמנתי שוקו לכבוד הקור וידעתי בבטן שיהיה
לזה מחיר כבד של בחילה. כמו תמיד, היא הזמינה תה שחור, מפרטת
בדיוק איך היא רוצה שיהיה. למורת רוחה, הבחור המקומי, איש
אשכולות, הרשה לעצמו לפנק אותה על חשבון הבית בעלי נענע וכמה
חרקים. בניסיון להסיח את פרצופיה חסרי שביעות הרצון נפלט לי
"אני בת 29, אמא", בלי לשים לב. "כן, איך הזמן עובר", היא ענתה
במרמור. שתקתי. בתוכי התנגן ניגון אחר.
אני בת 29 וכל מה שאני רוצה זה את החיבוק שלך, אמא. אינך מתה
ולא נעלמת ולא משנה כמה חזק תחבקי אותי, אף פעם לא יהיה זה
החיבוק שאני רוצה. מה לא עשיתי בשביל החיבוק שלך, אמא. כמה חזק
צעקתי כדי שתשמעי. כל כך חזק עד שכמעט נעלמתי, כמעט טבעתי בתוך
האוויר של דמותך החמקמקה. לא החמור, הגמד וכל הבובות שבעולם
יכולות למלא את המקום שאת אמורה לתפוס בין ידיי. גם לא הוא,
שהבטיח להיות לי ועכשיו כבר לא כאן. "אני בת 29, את קולטת,
אמא?", אבל את לא מניחה לי להיות. אף פעם לא חיבקת אותי, אמא,
ונותרתי הילדה שלעד מחכה שהיא תבוא.
גם הברכיים כבר לא עובדות כל כך טוב. גילי המופלג. שנים של
נסיונות להיות הכי טובה. הכי טובה בלהיות טובה, הכי טובה בלא
להיות, הכי טובה במקל- תקוע- לי עמוק- בתחת, הכי טובה בלרקוד.
לראות את שירלי פסטרנק ארוכת הרגליים, את זו הגבוהה והדקה ואת
זו עם החן. לראות ולרצות. עכשיו אני מנסה לרוץ, לנוס מכל
המראות, מכל הרצונות ושני גלגלים חלודים, המחברים את רגליי
המתאמצות, מעלים עשן וגיצי חיכוך, מסרבים להישמע ללבי הגועה,
לבי הגואה.
עיניי מסתמאות מהבזקי הברק, כמו מאור הזרקורים שעל הבמה. מוחי
מסתמא גם כן, רק הברכיים זוכרות את התנועה הנכונה. כמו הג'אנק
שמצאתי ליד האשפה, אולי גם לברכיים האלו אפשר עוד למצוא שימוש.
לו רק להביט בנסיונן הנלאה, במבען שמכיל את כל הסיבובים, כל
הנפילות וכל ההרמות שהיו.
מתוך סנוור אני מוצאת את עצמי רצה להשתין, לפני הרמת המסך, זו
כבר לא אני שמאחוריו. רגליי מדדות בתקווה שהשלפוחית תהיה
סבלנית, שזרם השתן המוטל לא יתרעם על חוסר היציבות של הגוף,
בשפיפה שמעל האסלה. עורפת הראשים קמה לתחייה. היא יוצאת לי מכל
החורים. אני מפחדת לפגוש בה מאחורי דלתיים סגורות בשירותים. גם
לגדל ראשים לוקח כוח וגילי המופלג וכל הנסיונות, מי יכול
להבטיח שהפעם הוא יצמח בחזרה.
השנים אוזלות לי כמו גרביים. עם הזמן הופכות לערימה של זכרונות
בודדים. אני עולה לאוטובוס ומרגישה כמו פנומן. מה שמסביבי מעיד
על כך שמשהו לא כשורה. חושבת, אולי טעיתי בקו ועליתי על הסעה
לבית אבות שכונתי. לא שיש לי משהו נגד זקנים, אבל אף אחד לא
יכול עם מד זמן מול העיניים וגם אני עוד שנייה בת - - ואין זה
פלא שמתעוררת בי חלחלה.
הילדה שבתוכי יוצאת משיעור הריקוד היומי וזועקת 'אני לא רוצה
לגדול'. נותר לי רק להביט בה בבושה ולומר 'לא התכוונתי, עשיתי
הכול כדי להימנע'. 'יכולת להתאמץ יותר', היא בוכה, 'לעשות שזה
יהיה מלא באבק כוכבים, או לפחות שווה פרוטה'. אני מחבקת אותה
הכי חזק שאני יכולה, אבל היא ממשיכה לרטון ולרקוע, 'אני לא
רוצה, אני לא רוצה'. מתוך ייאוש אני אומרת 'את תראי, לי זה לא
יקרה, הרי תמיד נראיתי צעירה'. היא לפתע משתתקת ומביטה בי
בעיניים פעורות של תקווה. רימיתי אותה, אני יודעת, אין לי
ברירה. כמו אבא ואמא שאמרו שהכול יהיה בסדר ובינתיים הכול חוץ
מ'בסדר' קרה.
נותרתי לבד בעיר הרפאים. כל הצעירים עלו גם הם יום אחד על
אוטובוס מזדקן והמשיכו רחוק משם ככל האפשר. בדרך כלל הם הגיעו
עד ת"א ומשם בחזרה עם ילד אחד ביד ושני בהכנה.
בבית קפה ממול יושבת קשישה. היא כותבת על כל הצעירים שבעיר, על
הרעש וההמולה. הם כמו מד זמן מתקתק מול עיניה, מעירים כל הזמן
את הילדה הזועקת שבתוכה.