הקדמה:
קולו הצרוד של הכרוז הדהד כל כמה דקות ברחבי החדר, קורא
למזומנים להיכנס. היא ישבה וחיכתה שמה, בכיליון עיניים, שרק
יקרא בשם שלה. היא העבירה יד ברעמת התלתלים שלה, שתמיד נראו
פרועים, והזיזה את רגלה הימנית בנוירוטיות ללא הפסקה. נטלי
אייזנר, קרא הבוחן. בחורה בלונדינית בחליפה שמרנית ושיער משי
מתוח הזדקפה וטפפה לכיוון החדר. היא שחררה אנחת אכזבה והחלה
לקרוא את העיתון שהיה מצוי על המושב שלידה, לא שהיא ממש יכלה
להתרכז.
אריאל הייתה בחורה מיוחדת למדי, היא הייתה חצי שחורה חצי לבנה,
היה לה עור שחום ועיניים בהירות בצבע דבש, גוף ארוך ושברירי
ורעמה גסה של תלתלים. היא הייתה ספורטאית מספר אחת בתיכון
ומהבחורות שעוד בתקופת היסודי היית מוצא בהפסקות קורעת את
הבנים בכדורגל, ויחד עם זאת למדה 10 שנים בלט קלאסי. במפגשים
חברתיים אריאל תמיד שמרה על רוח נמוכה ובדיונים כיתתיים היא
התגלתה כדעתנית נמרצת.
הכרוז יצא שוב לקרוא למזומן הבא ובאריאל נדלק ניצוץ של תקווה.
אריק פלדמן, הבוחן קרא, ואריאל נאלצה להמשיך להמתין.

אריאל ננטשה עוד בעודה תינוקת בת חודשיים, הותירו אותה באסקופה
של אחת האחוזות הקסומות והמפוארות ביותר שנראו בארץ, שמתפרסת
על כ12 דונמים. כנראה שהוריה קיוו שכך תזכה לחיים טובים יותר
בקרב אחת המשפחות העשירות והחזקות ביותר במשק הישראלי. למרבה
האירוניה לא כך התגלגל הסיפור.

זה היה עוד אחד מימי החמסין בישראל, מיקי עבד תחת השמש היוקדת
במטרה להכין את האחוזה למסיבת ראש השנה. המסיבות באחוזת משפחת
ורטהיימר.