נוגה לעולם לא הייתה כמוהם, היא ניסתה להיזכר מתי בדיוק היא
הבינה שהיא שונה, השעון על הקיר הראה חצות. הלילה ירד וחייה של
נוגה רק התחילו, היא שנאה את התקופה הזאת של היום, אבל לה היו
סיבות משלה.
מתבוננת במראה, בחורה עייפה עם גוף מרופט הסתכלה עליה בחזרה,
מראה שהעלה אצל נוגה חיוך על הפנים, חיוך ציני ספק מזויף.
כשהייתה נערה, הייתה אחת מהיפות בשכונה. עינייה הירוקות
הקסימו את כולם, שקטה ורצינית היוותה דוגמא להרבה מחבריה. אך
איפה שהוא היא מעדה, הכול התהפך חייה עברו פאזה אחרת, יום אחד
היא הבינה שהאושר נמצא מאחוריה. חייה כוסו ערפל.
יוצאת מהבית, חצאית שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, איפור מרוח
בזלזול, הכל הסגיר את המצב הנפשי שבו נוגה יצאה מהבית. כבר
שנתיים שהיא גרה בשכונה הזאת, בלב דרום ת"א, בימיה הראשונים
הייתה תמיד מביטה לאחור בחשש. אז עוד האמינה שהוא מחפש אחריה,
אורב לה בחושך, כיום היא צעדה בבטחון, הוא לא יטריד אותה יותר.
פלאשבק נוסף החזיר אותה לגיל 15 היפה.
ילדה זהובת שיער, שאיבדה את אימה ואביה, שניהם במכה אחת
בתאונה מצמררת. למה ניצלה, שאלה נוגה את עצמה, כשאביה המאמץ
חדר אליה לראשונה. למה היא עדיין חייה בעולם הזה, שאלה נוגה את
עצמה כשעוד לקוח ליטף את גופה.
היו לה מחשבות על התאבדות, אך היא הייתה פחדנית מדי. בפעם
הראשונה שראתה מזרק כמעט התעלפה, הדילר שלה צוחק עד היום
כשנזכר במקרה ההוא. מנת יתר זה היה פתרון מושלם, אך נוגה עדיין
קיוותה שעתיד צופן לה הפתעה נעימה. שהיא עוד לא מילאה את
תפקידה, סיבה ותוצאה. נוגה הייתה בטוחה שהסיבה שהיא חיה זה
אביה המאמץ, התוצאה... היא גיכחה כשנזכרה בכתבה שראתה בעיתון.

"חבר כנסת, פרופ` דוד כהן נפטר הבוקר ממחלה ממושכת. ראש
הממשלה משתתף בצערה של המשפחה המתאבלת"

היא חשבה ללכת לנחם אבלים, לראות את אמה המאמצת שגירשה אותה
לרחוב, כשנוגה סיפרה לה שבעלה מבלה הרבה מזמנו הפנוי בחדרה.
היא קראה לה שקרנית וכפוית טובה, היא נתנה לה עשר דקות לעוף
מהבית.
לא היא לא תלך, היא כבר נקמה את נקמתה. את המחלה הממושכת
הנקראת בשפת הרופאים איידס הוא קיבל ממנה.
כשפרופ` דוד כהן ראה את נוגה לראשונה הוא לא חשד בכלום. שנים
עשו את שלהם, היא השתנתה. רק הברק בעיניה הירוקות נשאר כפי
שהיה, אך פרופ` היה עסוק מידי בלזיין, הוא לא התבונן בעיניה.

     

כשעדנה כהן גילתה שבעלה חולה איידס, היא הודתה לאלוהים שכבר
תקופה ממושכת הם ישנים בחדרים נפרדים. היא לא האמינה למתרחש או
ליתר דיוק לא רצתה להאמין, היא נשאה את עול החטא כבר שנים
רבות. היא ידעה שבעלה בוגד בה, אך זה לא מה שהפריע לה.
עד היום היא הייתה מתנדבת במעון המטפל בילדים חסרי בית, אך לא
משנה כמה השתדלה , תמונה של ילדה בת 15 זהובת שיער לא רצתה
לעזוב אותה. לפעמים היא חלמה עליה, אך היום החלום היה ממשי
יותר. עדנה התעוררה במיטתה כשראשה מונח על כרית הרטובה מדמעות,
השעון הראה 3 לפנות בוקר. היא הוציאה מהמגירה עוד כדור שינה,
בלעה אותו במהירות ונרדמה.

נוגה נכנסה למכונית, עוד לקוח מרוצה שחזר. היא מזמן רצתה פרוש
ולהתחיל חיים חדשים אך סמים והמחלה מנעו ממנה לצאת מהרחוב.
"כמה את לוקחת?" שאלה קבוע קטעה את מחשבותיה.
"כרגיל, 150 ש"ח לחצי שעה. תרצה עוד, נמצא פתרון."
אחרי חצי שעה עם הכסף ביד היא כבר הייתה בדרכה לדילר המקומי,
הצורך בסם התגבר אצלה. פעם היא עוד נלחמה, עכשיו היא אפילו לא
ניסתה.
שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית, התהליך הרגיל המוכר עד כאב.
מזרק בתוך היד, נוגה כבר התקשתה למצוא את הוריד, אולי זאת
הסיבה שפיספסה הפעם.

בבית הלבן, עדנה כהן שתתה את קפה הבוקר הרגיל שלה, חלב דל
שומן, שניים סוכרזית. היא פתחה את העיתון ועינייה נעצרו על
הכותרת.
"אתמול בלילה, בתחנה המרכזית הישנה, נמצאה גופה של נרקומנית
מקומית ללא רוח חיים. המשטרה חושדת כי הסיבה למוות מנת יתר.