קיבלת הרבה איחולי החלמה. ממש המון. אבל לא לפני שנעלמו
היוגורטים. אתה מבין, בשבועות הראשונים הם בעיקר החליפו מבטים
שותקים וצחקו. צחוק אפור כזה ומפורק, שעוד לפני שהוא מתחיל אתה
שומע את הסוף שלו, ורואה איך הפחד שמנסים להחביא זולג על
האישונים. כל אחד ומפלצת הפחד החונקת שלו. ככה זה. הכל בסדר?
הכל נפלא. אבנים בערו ביחד עם שיחים, והם אמרו שדברים קורים.
כל הבורות השחורים שנפערו ברחובות נצבעו בלבן בהיר ואפנתי,
ואחר כך הופיעו גם זיגזגים ומריחות צבע. זה כדי ליצור משמעות
עמוקה יותר. זה לא מנע מהבורות לבלוע חתולים. ואנשים. עבר חודש
והתחיל לרדת שלג בתל אביב. עבר עוד חודש והוא לא הפסיק. הם
מצמצו קצת ואחר כך הנהנו בראשים מרובעים ויודעי כול, אמרו
שההסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. ושדברים קורים. עננים הפכו
לפלסטיק ונפלו אל הים. החול היה קר כמו קרח ועל הקרח אפשר היה
לבשל. והם עשו את זה, כשהאש התחילה לברוח, אבל עוד לפני זה חמש
מאות ערוצי הטלוויזיה נעלמו ונותר רק אחד. עם פוקימונים נלחמים
נגד שואבי אבק משוכללים שצריך לרכוש, לצלילי שירים בספרדית.
ואחרי כמה שעות כל היוגורטים נעלמו ממדפי הסופרמרקטים. חיים
בלי פטל קופצני, אתה מבין? זה היה יום מאוד עצוב. הם לא הפסיקו
להיאנח, האלרגיה שלך בטח התחזקה נורא. למחרת הם נאנחו עוד קצת
ואז אמרו, ילדים, כדור הארץ קצת חולה אבל אל תדאגו, תאחלו לו
הרבה בריאות והכול יהיה בסדר. ואל תשכחו לקשט.