לנעה היה שיער קצר ואצבעות ארוכות, רכות כמו תלתלי הפשתן
הגזורים שלה, כמו קצף חם בזויות הפה, והיא תמיד שאלה בחיוך אם
לא קשה לי לראות ככה ולמה אני לא קולעת צמה או לפחות זנב סוס,
ואני תמיד התעצבנתי, רציתי להקיא את זה אבל לא ידעתי איך, אז
רק שתקתי חזק ודחפתי את תאי העצב בחזרה, עמוק לתוך הבטן, ביחד
עם כל חיוכי השמש של נעה שבלעתי. במשך שנה גנבתי לה את החיוכים
כדי להתחמם והיא לא שמה לב. פעם בכלל חשבתי שיש גם תאי שמחה,
ושפשוט איבדתי את שלי.
כתמי אור רקדו בשער של נעה כמו פרפרים קטנים, כמו פיות, אפילו
שהוא היה קצר. ועל הראש שלי היו צלקות וחבלים עבים, חבלים
כבדים עם ריח של אבק שהסתלסלו לי על הגב בצורת נחשים. היא
דיברה על צמות, וחשבתי שדווקא מתאים לי להיות מדוזה, שאני
יכולה להיות עיוורת או אולי אילמת, ואף אחד בכלל לא יבחין
בהבדל.
יום אחד נעה נפרמה לי להמון חתיכות, לחוטים זהובים דקים שנלקחו
מאחד הסוודרים הגדולים שהיא אהבה ללבוש והמולקולות שלה הסתחררו
סביבי כמו גחליליות. מאז לא ראיתי אותה בשלמותה. לפעמים אצבע,
לפעמים נמש או עין כחולה מסנוורת, לפעמים תלתל. לפעמים רק צל
בתוך המון קירות. התחלתי להשתגע, לטפס על כל הקירות הללו כדי
לנסות להוציא אותה משם, לנסות להחזיר אותה אליי, לנסות להחזיר
אותי אליה. הצלחתי רק לצבוע את הידיים בסיד ודם.
אתמול הסתפרתי. ביקשתי הכי קצר שאפשר, וחזרתי הביתה עם קרחת,
וכשהסתכלתי במראה ראיתי גוש קרח וכמה דמעות קפואות. אבל ידעתי
שנעה תחזור, עכשיו כשאני אחרת.
והיום ראיתי אותה שוב, בין המוני אנשים, והרגשתי איך משהו
בתוכי מתחיל לזוז, היא דיברה עם מישהי, בחיוך, ורצתי אליה כמו
רוח. לא הרגשתי מתי האור בלע אותי, ומתי התחלתי לעוף. מתי
הפכתי גם אני לאחד הפרפרים הקטנים האלה, שמרצדים לה בשער ומדי
פעם לוכדים איזו ילדה אבודה.