הוא הסתכל בעיניה, לוכד את מבטה, מנסה להבין אותה. היא מאידך,
הסתכלה על הנשק, מתלבטת, מתחבטת...
"אם אתה הולך, אז קח אותי," הקריאה מהכתוב על הרצועה.
"כן," הוא אמר.
"מה זה אומר"? היא שאלה.
"עזבי, זה סיפור ארוך."
"יש לנו את כל הזמן שבעולם," אמרה.
"צודקת, יש לנו ארבע שעות של שמירה," הוא חייך.
"אז תתחיל," היא אמרה, מרימה את סנטרו בכף ידה.

"לפני שנתיים, במקום הזה בדיוק בו אנחנו נמצאים, איבדתי את
החבר הכי טוב שלי..." הוא עצר את עצמו והיא שמה לב שדמעה זולגת
מעינו. "קראו לו דורון, הוא היה בן תשע עשרה והוא מת כאן
ממש."
היא שמה לב שידו מתהדקת סביב מתפסי הנשק, מרים לא מרים אותו.
אחרי הפסקה של דקה הוא המשיך בסיפורו. "אחרי שזה קרה, פשוט
גיליתי שצריך לבנות גם בשבילי עוד ארון. החבר הכי טוב שלי מת
וזה היה מירי בנשק שלי."
היא לא הבינה וביקשה ממנו להסביר.
"ישבנו כאן וסתם צחקנו, באמת. התחלנו להתבדח על נוהל עצירת
חשוד ומתי בדיוק יורים במי שמולנו. לא האמנתי שהוא יעשה דבר
כזה עד שזה היה מאוחר מדי," הוא החל לבכות, מנקה את עיניו
בשרוולו.
"מה היה מאוחר מדי? אני לא מבינה..." דבריה נקטעו על ידיו.
"אני אסביר לך, כל דבר בזמנו. כשצחקנו על מתי אפשר לירות
במישהו, הוא התגרה בי וקרא לי פחדן." "למה"? היא שאלה.
"בדיוק, זה גם מה שאני שאלתי אותו. איך לעזאזל הגענו מלעצור
מישהו לעובדה שאני פוחד מנשק? הוא ידע שאני שונא נשק, בגלל זה
הוא גרם לי לעשות את ההתערבות הזאת," הוא החל להסביר לה.
"איזו התערבות"?
"הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי שיהיה לי את האומץ לירות ושאל
אותי מה הייתי עושה אם מחבל היה בא ממולנו," הוא ענה לה.
"ומה אמרת לו"? שאלה שוב.
"אמרתי לו בצחוק שהייתי מחכה עד שהוא ירה ראשון ובינתיים בורח
לצד השני של המבנה."
"ואז מה קרה"? החלה לחקור אותו ושמה לב שעניינה גובר.
"הוא שאל אותי אם אני רציני ועניתי לו שכן. אז הוא הוציא מאה
שקלים מהכיס שלו, הביא אבן מליד המדרגות ושם את השטר תחתיו.
שאלתי אותו מה הוא עושה."
"ומה הוא ענה לך"? היא דובבה אותו.

"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הוא סימן לי לשתוק ואמר
שהוא מתערב איתי על מאה השקלים האלו שאני לא בורח, אלא יורה
במחבל."
"ואז מה קרה"? דחקה בו לסיים את סיפורו, עיניה להוטות לשמוע,
נוצצות מדבר כה כאוב אך מסקרן.
"אז השתתקנו לחצי שעה. חברה שלו טלפנה אליו והוא התרחק לעמדה
שלו. שמתי לב לצעקות ושמעתי אותו אומר לה שהוא לא יכול להיות
אתה כי הוא לא יודע מה יביא מחר ואם בכלל יהיה מחר. הקטע הוא
שנבהלתי מאוד כי הוא מאוד אהב אותה והיה אדם אופטימי," הוא
נעצר כדי להסתכל עליה, לשאוב את הכוח לספר את מה שעבר עליו.
"כשהוא חזר כבר לא ידעתי במה להיות בטוח, מאדם שצחק איתי לפני
כמה דקות הוא השתנה לגמרי. העיניים שלו הפכו קרות, לא ידעתי אם
זה בשביל לא לבכות או שמשהו אחר..."
"בקטע מסוים הוא הודיע בקשר שהוא עוזב את השמירה כדי להתפנות
והסכימו לו. אחרי רבע שעה שמתי לב שמישהו מגיע מהכיוון השני,
אז קראתי לו לעצור ולהזדהות. האדם היה מכוסה בכפייה והיא לו
נשק ביד, הוא הרים אותו וצעק משהו לא ברור. בהבזק של שנייה,
אני לא בטוח מה היה שם, הוצאתי מחסנית, הכנסתי לנשק ויריתי לו
ברגל. הוא המשיך להתקדם ואני יריתי מתוך אינסטינקט, כדי
להרוג."
"מה? אז זה בסדר, מה הקשר לחבר שלך"?
"כשהכול נגמר, רצתי לעבר הגופה והודעתי בקשר שיריתי במישהו. רק
כשהגעתי לגופה שמתי לב שזה הוא..." הוא נעצר, נושם אויר שבקושי
נכנס לריאות, מנסה לא להיחנק מדמעותיו.
"מה זאת אומרת 'הוא'? מי זה היה"? היא שאלה.
"על החולצה שלו היה מוצמד פתק עם השם שלי וכשפתחתי אותו היה
כתוב משפט אחד."
עכשיו היא כבר הבינה של מי הייתה הגופה עם הפתק. היא הלכה
לברזייה, מילאה את הבקבוק שהביאה א
אתה במים ונתנה לו לשתות. כשנרגע מעט שאלה אותו מה היה כתוב
בפתק.
"ידעתי שתירה ולא תברח."
"אתה יודע למה בכלל הוא עשה את זה"? היא שאלה אותו, עיניה
נוצצות יותר ממקודם, לא רק בגלל הסקרנות, אלא גם מהדמעות
שנוצרו בהן.
"בפתק שהוא השאיר להורים ולחברה הוא הסביר איך נדבק באיידס
ממישהי בבסיס, רשם להם כמה הוא אוהב אותם והסביר שחיים בפחד,
חיים של שנייה לשנייה הם לא בשבילו."
"ומה קרה אתך"? היא תהתה בקול.
"אני? חודש של טיפול פסיכולוגי שנגמר רק אחרי שאימא שלו אמרה
לי שזאת לא אשמתי ושהיא סולחת לי."

יש לי רק שאלה אחת..." היא אמרה.
"מה הייתי עושה אם זה באמת היה מחבל וחבר שלי היה לידי"? אמר
כאילו קורא את מחשבותיה.
"כן," היא נשמה בקול, מחכה לתשובתו.
"אני? הייתי מחכה שהוא ירה ראשון ובורח מאחורי הבניין."