בלבנון שלי היינו נוסעים בין מפלי מים,
בלבנון שלי נחשפנו בעין:
לארזי הלבנון ול"שווייץ" של המזרח התיכון,
אפשר היה להתבלבל בין מלחמה ושלום,

אבל הדם זרם
שטף את הנחלים,
גם באביב המים היו עכורים,

בלבנון שלי הצטלמנו הרבה,
חשופים לכל עין או קנה של רובה,
בעמדות עמדנו בגאווה רבה,
הרגשנו בעלי עוצמה,
כמו בסרט על מלחמה,

אבל הדם זרם
שטף את הנחלים,
גם באביב המים היו עכורים,

בלבנון שלי התעשתנו מהר,
תחת ההפגזה ההיא שהפחידה נורא,
ולאחריה ההתקלות -
שהמחישה את הסכנה הצפויה

ואז עזבנו השתחררנו לתוך בועה
זוכרים את לבנון כ"שווייץ הקטנה",
קיווינו לחזור לטעום מיופיה -
כתיירים סקרנים המשוועים למנוחה,

אבל במקום זה קיבלנו לבנון שונה,
זו שסימנה את כוונתה,
גביית קורבנות כאילו אדמתה לא ספגה,
זעקות של כאב וזעקה לעזרה,

כן,
לבנון התפתחה לכיוונים שרמזה,
מפלצת מפחידה המחפשת נקמה,
כאילו הדם שאדמתה ספגה,
לא מספיק לרווייתה.

הדם זרם -
הדם ממשיך לזרום,
הוא שוטף את הנחלים
שגם באביב הזה -
מימיהם יהיו עכורים.