להרבה אנשים שאני מכירה יש חיות מחמד. לרובם יש חיות מחמד
קונבנציונאליות: כלב, חתול, דג זהב או תוכי. לחלקם חיות קצת
יותר מיוחדות כמו איגואנה או נחש. אני מהאנשים שיש להם חיות
מחמד שנויות במחלוקת. למען האמת, אינני היחידה שמחזיקה בחיית
מחמד מהסוג שאני מחזיקה בו, אלא שמרבית האנשים שמחזיקים בה-
מסתירים את קיומה.
לא קל לגדל אותה. זו חיה תובענית מאוד, נושכנית מאוד וזקוקה
לתשומת לב רבה. אתה נותן לה הרבה והיא רק לוקחת, היא לא נותנת
לך יותר מידי. בגלל זה יש לי רגשות מעורבים מאוד כלפיה. היא
מתישה אותי מאוד מצד אחד בגידולה ומצד שני יש איזשהו סיפוק
נסתר בהאכלתה וטיפוחה.
הוצאתי אותה מהמחשכים, שלפתי אותה מן הביבים. היא הייתה קטנה
מאוד, גורה של ממש. התלבטתי אם לשמור אותה או לאו. היא חייכה
אליי והביטה בי בעיניים העגולות והמבריקות שלה והחלה ליילל.
היא הייתה צריכה אותי.
או שמא, אני הייתי צריכה אותה?
לא יכולתי לסרב לה, זה היה חזק ממני. חפנתי את גופה הפעוט בין
כפות ידיי ולקחתי אותה תחת חסותי. הכנסתי אותה לכלוב במרתף
החשוך וביקרתי אותה מתי שרק יכולתי. בהתחלה, היא לא דרשה הרבה.
היא הסתפקה במועט. נגיד, פעם במספר חודשים או פעם במספר
שבועות. אבל כשגדלה, שיניה התחדדו וטפריה גדלו. היא דרשה עוד
ועוד מזון, דרשה כמה שרק יכולתי לתת. לפעמים דרשה הרבה מעבר
לזה. ועם המזון, בא התיאבון.
לפעמים חשבתי שיש בה בור ללא תחתית, תהום עצומת ממדים, חור
שחור שאיש אינו יודע היכן תחילתו והיכן סופו.

שנאתי אותה בהתחלה, שנאתי כל כך את קיומה, אבל הרגשתי שאין לי
ברירה ואין לי אפשרות להרחיק אותה ממני. ברגע שהפכה לחלק מחיי,
הפכה לחלק ממני.
ואני? אני רק בת- אדם.
והיא? רק היא. זה הטבע שלה וזה הטבע שלי, גם אם נתכחש לזה ללא
הרף.

מהרגע שהפכה שלי, הרגשתי חזקה, כמעט בלתי מנוצחת. איש לא יכל
לי. היא הייתה האריה הפרטי שלי, זאב טורף, נחש מלא ארס... היא
העצימה אותי ואני הפכתי לחומה בצורה שאיש לא יכול לחדור אליה.

היא החלה לשלוט בי, החלה להצר את צעדיי. לא יכולתי בלעדיה. כל
צעד ושעל בחיי תכננתי על פי התנהגותה ואורח חייה, עד כי כמעט
הרגשתי כי אני והיא- חד הם.
השתניתי.

היה יום אחד, אותו יום ארור ומקולל, שבו החזקתי באמתחתי את
ליטרת הבשר שאליה שיוועה ואף יותר מכך. שקי היה מלא במזון
ובמיני תרגימה עבורה. ירדתי במדרגות המרתף, מדרגה אחר מדרגה
אחר מדרגה. בידי פנס קטן שהאיר את דרכי באפלה. שמעתי אותה
נושפת ונושמת בכבדות. היא החלה להתפרע, חשה בחושיה החדים את
בואי ואת מזונה. יללותיה היו מחרישות אוזניים, נהמותיה קרעו את
לבי. היא דרשה כעת את מזונה, שלטה בי. הייתה רטיבות בקירות
המרתף, בעזרת הפנס יכולתי לצפות באזוב ובריקבון שפשט על
הקירות. היא הייתה ענקית כעת. כבר ארבע פעמים מאז שהכרנו,
הגדלתי את מקלטה. בכל פעם הרחבתי עוד, והיא גדלה כמו בלון, כמו
נחש. בכל פעם היא התרחבה והתרחבה עד שכיסתה כמעט לחלוטין את
מרחב הכלוב שלה, ואז החלפתי את הכלוב לחדש וגדול יותר. הכלוב
הזה תפס הפעם כמעט את מחצית משטח המרתף. תהיתי מה יקרה בפעמים
הבאות כשתגדל, כשהמרתף יהיה קטן מידי להכילה ואאלץ להוציאה
החוצה, לאור היום.

פתחתי את השק, והוצאתי מתוכו את מזונה. הייתה שם חתיכת בשר,
"קינאה". היא הייתה גדולה למדי, אבל עדיין יכלה להיכנס אל בין
מוטות הברזל של הכלוב. היא בלעה את חתיכת הבשר במהירות. הוצאתי
פרוסת עוגה עבה, "כעס", וזרקתי פנימה. היא טרפה אותה מיד
והתנפחה מעט. בזה אחר זה, הוצאתי את: "עצב", "מרירות", "עלבון"
ו"אכזבה".
היא ליקקה מעל כף ידי את פירורי ה"שקרים" ואת פיסות ה"בדיות".
כשחפרתי במעמקי האמתחת, מצאתי עמוק בתוכה את חביצת ה"נקמה".
היא הייתה גדולה מאוד. גדולה מידי. לא יכולתי להעביר אותה מבעד
לכלוב. חשבתי אולי לא להאכיל את חיית המחמד שלי שהפכה כבר
למפלצת אימתנית בחביצת הנקמה, אבל היא שאגה חזק כל כך, עד
ששערותיי התמלאו בנטפי רוק וריר דביקים.
לא ידעתי מה לעשות. ייקח זמן רב מידי עד שאבנה לה כלוב חדש,
ובינתיים משמניה השחורים כזפת יצאו מהסורגים שהותירו בה פסים
אדומים של לחץ.
החלטתי לשחרר אותה, רק לרגע, כדי שתאכל מעט ואז אשיב אותה
בחזרה.
ניסיתי להניח על צווארה העבה קולר ושרשרת, אולם הם נקרעו
ונשברו.

נשמתי עמוק, פתחתי את המנעול בעזרת המפתח שלו שהספיק להחליד
מהפעם האחרונה שהחלפתי כלוב ומנעול ואט אט הסטתי את דלת הכלוב.
היא הייתה שקטה לפתע. שקטה מידי.
זה נסך בי תחושת ביטחון ושלווה מסוימת. התרחקתי מספר צעדים
לאחור וקראתי לה, שתבוא אליי.
"שנאה, בואי אליי! בואי, מתוקה שלי. בואי!"
שנאה יצאה מהכלוב ונעמדה על שתי רגליה עד שהשתרעה במלוא גודלה
ואונה. כעת, כשלא הייתה מכופפת וספונה, היא הייתה גדולה פי
שלושה ממני באורכה וברוחבה.
נפנפתי בחביצת הנקמה ונפנפתי לעברה בחלקיה.
היא מאוד אהבה את החביצה הזאת. היא הייתה המזון האהוב עליה
ביותר אחרי בשר כעס.
היא נהמה חזק כל כך, עד שגופי רעד כעלה נידף.
פערה פיה, שיניה המחודדות נצצו לעברי באור הפנס הקלוש שהחל
להבהב. הסוללות החלו להיחלש ובעוד רגע או שניים, כבר ידעתי שהן
ישבקו חיים.  
היא התקרבה אליי ואני התחלתי לחוש לראשונה בחיי, פחד אמיתי מה
הוא.
שנאה, שגדלה כל כך מאז הכרתיה, אהבה אותי והייתה חלק גדול כל
כך ממני (או שמא, אני הייתי חלק גדול כל כך ממנה?), עד שכבר לא
שבעה ממה שנתתי לה, ורצתה לקחת לעצמה את כולי.
הפנס נכבה, ועוד לפני ששמתי לב, נקרעתי לגזרים.
שנאה המשיכה לחיות ולבעוט.
אני לעומת זאת, כבר לא...