יצאתי מהמקלחת. שוב הבטתי שעה במראה. הפעלתי את הוונטה והשארתי
את הדלת פתוחה, כמו שאבא תמיד מורה לנו. ובדיוק כשעברתי
במסדרון, עם החלוק עליי והמגבת עוטפת לי את הראש, נפלה תמונה.
זו שתלויה במסדרון, בדיוק ליד האמבטיה. יש שתיים, וזו שנפלה
היא העליונה. הזכוכית התנפצה ברעש. לרגע קפאתי. הייתי יחפה.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה האם אימא התעוררה. היא תמיד
מתעוררת, מהכל. חיכיתי כמה שניות. שום דבר לא קרה. אימא המשיכה
לישון.
 הלכתי מהר אל החדר, זרקתי את ערימת הבגדים על המיטה והורדתי
את המגבת מהראש. חיפשתי נעליים. נעלתי את נעליי הספורט,
הראשונות שראיתי. לא קשרתי את השרוכים אפילו.
 יצאתי חזרה למסדרון. הדלקתי את האור וסגרתי את הדלת של אימא.
לא רציתי להעיר אותה. לקחתי את התמונה. היו בה עדיין כמה שברי
זכוכית, נעוצים בתוך המסגרת. הזזתי אותם עם האצבע. חשבתי על זה
שתמיד אומרים לך לא לגעת בזכוכיות כי תיחתך. לא הבנתי איך אפשר
להיחתך מזה, אם פשוט נוגעים בעדינות. לא נחתכתי, למרות מה
שתמיד אומרים. התמונה הייתה קצת מכוערת. היא נראתה לי כמו עוד
אחד מהקשקושים האלה שאנשים מקשקשים כשהם מנסים למכור ציורים
בכוח, לכפות עלינו אומנות בגרוש. זה אף פעם לא עובד באמת.
 לקחתי את התמונה למטבח. פתחתי את המכסה של הפח וזרקתי לשם את
הזכוכיות, אחת אחת. על התמונה היה כתוב "חווה אפשטיין 1986"
והמלה "לאהוב".
 אחרי שזרקתי את הזכוכיות הנחתי את התמונה על הדלפק, הפוכה.
רק אז שמתי לב שיש משהו מודבק עליה. הרמתי את התמונה. זה היה
סיפור. בסיפור היה מסופר על מישהי שניסתה להניח קופסא מעל
לארון שלה, וכשהיא הצליחה היא ראתה איש מכווץ מעל הארון. האיש
אמר לה שהוא פה כדי להוכיח שאפשר לאהוב מכל מקום, ושכשאוהבים
מוצאים מקום להכל. קראתי את אותו משפט בערך חמש פעמים. אחרי זה
הנחתי את התמונה. הלכתי להביא יעה ומברשת.
 חזרתי לזכוכיות במסדרון. הברשתי אותן לערימה אחת ואז אל תוך
היעה. על הרצפה נשאר אבק זכוכיות כזה, שאף פעם לא מצליחים
לאסוף. האור השתקף בו והוא נצנץ, מזכיר לי איך אמור להיראות
אבק פיות, אם הייתי בתוך הסיפור של פיטר פן. קמתי ולקחתי את
הזכוכיות אל הפח, ורוקנתי אותן פנימה. עמדתי והסתכלתי על
השברים בתוך הפח. הרגשתי עצוב. בזמן האחרון אני מרגישה הרבה
עצוב.
 שוב התחלתי לחשוב שזה שהתמונה נפלה זה אומר משהו. אני תמיד
חושבת שלהכל יש סיבה. אני חושבת שגם זה שהתמונה נפלה זה סימן
משמים. הבעיה היא שאני אף פעם לא מבינה מה הסימנים האלו
אומרים. כנראה שאני לא דוברת שפת סימנים.
 אבא חזר. שמעתי את הדלת נפתחת. ניגבתי את העיניים, כדי שלא
יראה שעצוב לי ואז ישאל אותי שאלות שאני לא אוכל לענות עליהן.
לקחתי את התמונה.
 "תראה," אמרתי, מציגה בפניו את התמונה. "זה נפל."
 "ומה?" אבא שאל.
 "אין זכוכית." אמרתי.
 "טוב," אמר אבא. "אז תתלי את זה בחזרה."
 הלכתי למסדרון ותליתי את התמונה. הסתכלתי על התמונה השנייה,
זו שמתחת. רציתי לדעת אם גם מאחוריה מסתתר סיפור. הרמתי אותה
בעדינות ובדקתי. לא היה שום דבר מאחורה. הסתכלתי על התמונה.
בתוך הקשקוש היה כתוב שיר על אפרוח. עמדתי שם עוד דקה. ואז
חזרתי אל החדר.
 סגרתי את הדלת וכיביתי את האור, לא יודעת למה. היה קצת אור
מהפתח של המזגן. זה בעצם האור של המסדרון, אבל בגלל ההנמכה
רואים אותו מהמזגן. אז אני קוראת לו האור של המזגן. החדר נראה
לי גדול בחושך. לפחות בחושך אי אפשר לראות את הבלגאן. שוב
הרגשתי עצוב. בטח בגלל החושך. אבל לא התחשק לי לפתוח את האור.
התיישבתי על המיטה. השיער שלי כיסה את הפנים. הוא כבר התחיל
להתייבש, ובגלל שלא ניגבתי אותו כמו שצריך אז הוא התחיל להיות
מתולתל. אני שונאת כשזה קורה. התחלתי לבכות. לא בגלל התלתלים.
אני לא יודעת למה, בעצם. כבר הרבה זמן שאני רוצה לבכות ולא
יוצא לי. עכשיו התחלתי לבכות בשקט. זה לא היה בכי של רחמים
עצמיים. חשבתי על האפרוח ועל התמונה ועל מה שהיה מסופר בסיפור
שמאחורי התמונה ועל הזכוכיות וחשבתי לעצמי שגם אני רוצה אפרוח
קטן לאהוב אותו ולטפל בו כמו בשיר שהיה בתמונה השנייה ושגם אני
רוצה לאהוב מכל מקום. ניגבתי את הדמעות בשקט. ישבתי על המיטה
עם חלוק ונעלי ספורט עם שרוכים לא קשורים. הרגליים שלי בקושי
נגעו ברצפה.






(26 למרץ, 2005)