כבר כל כך הרבה זמן את מחפשת
את זה שינגב לך את הדמעות.
לילות שלמים מתייסרת,
לפעמים מוותרת,
אולי לא קיים באמת.

אבל את הרי לא מסוגלת לוותר,
ובכל פעם מחדש את מלבישה
את עובר האורח החדש שבחייך
בשריון נוצץ,
מכריחה אותו לטפס על סוס לבן,
וברגע שמסירה לרגע את המבט,
כדי להעלים קמט סורר בשמלת הנסיכה שלך,
הוא דוהר לו אל האופק, הרחק ממך.

"חכה!" את צועקת לו,
"שכחת אותי!" את רצה, מועדת,
השמלה מתלכלכת בבוץ של שולי הדרך,
עם הזמן אוגרת עוד ועוד קרעים.

תמימה שכמותך.






(22 למרץ, 2007)