למירב
שוב היה זה יום ראשון, ושוב איחרתי. עמדתי בדלת וחיפשתי מקום
לא-בולט באמצע. המנהל חלף על פניי בלי להאט. קול הבאס שלו הדהד
באולם מאחוריו: "אני מקווה שיש לך הסבר מעניין גם לאיחור הזה,
אנדרסן, כי אני בהחלט מתכוון לשמוע אותו."
עוד לפני שסיים לדבר, מאות עיניים שחורות וקטנות כבר ערכו ציד
ברווזים מהיר בשורה האחורית. ברגעים כאלה תמיד גיליתי מחדש
שאני לא יכול להתכווץ: בעוד מספר רגעים אני אגלה שוב שמבטים לא
יכולים להרוג.
המנהל צעד למרכז הבמה. חזהו פילס את דרכו בין קרחונים דמיוניים
כמו אוניית מלחמה עתיקה, וראשו היתמר מעל כולנו, כעמוד אימתני
של קיטור. כשהתייצב במקום הקבוע הוא פרס את כנפיו לכל אורכן.
הן הבהיקו: על הכנף השמאלית שלו אפשר היה לראות בבירור את החור
שניקב פעם כדור של צייד אמיתי (אם להאמין לשמועות שמסתובבות
במסדרונות האקדמיה).
על הבמה, מאחוריו, ישבה תזמורת בית הספר וניגנה בשקט את "האגם"
של צ'ייקובסקי.
"בוקר טוב, ברבורים" הוא הרעים בקול צרוד, "אין צורך להזכיר
לכם, אני מקווה, שכבר סתיו, ועונת הנדידה שלהם כבר התחילה.
עקב-כך, אחר הצהריים יתקיים היום יום הורים קצר. אני מבקש מכם
להתנהג בכבוד, ולשמור על שמה הטוב של האקדמיה. באירועים מסוג
זה, בהחלט ראוי שניזכר במערכת החימום של האקדמיה, שבזכותה כל
התעופה המייגעת הזאת נחסכה מכם." תנועות הכנפיים הלעגניות של
המנהל, שליוו את המילה 'תעופה', הניבו פרצי צחוק קצרים בשורות
הראשונות. הוא היה שבע-רצון. "בנוסף, הייתי רוצה לפתוח את
השבוע בסיפור ברווזי מה'תקופה העתיקה', סיפור שחשוב שכל אחד
מכם יחרות במוחו לקראת אחר-הצהריים."
"אוף, לא שוב", הטחתי את הראש בכיסא שלפניי. הברבורה שישבה שם
הסתובבה והשתיקה אותי בכעס.
"לפני שנים רבות, בתחילת הסתיו, בקעו אפרוחים מביציה של אמא
ברווזה." המנהל הקפיד להשתמש בטון המזלזל שלו בשביל 'אמא
ברווזה'. "כולם היו צהובים ורזים, כולם געגעו בקולניות, כולם
שחו במהירות וכולם צדו דגים בעצמם. כולם - חוץ מאחד" - פאוזה
קצרה. מבטו של המנהל עבר במהירות על מאות עיניים בתנועה שלו,
שגרמה לכל מי שהיה מתחתיו להרגיש כאילו הוא מסתכל בו במיוחד. -
"הוא נולד גדול ואפור והוא היה מגושם מידי בשביל לשחות באגם או
לצוד דגים; וכשהברווזים כולם נדדו דרומה, הם החליטו לעוף
בלעדיו. 'אתה מגושם מידי, אתה תסכן אותנו', הם הסבירו לו.
"לבדו-לבדו בקור, הוא נותר!" קונן המנהל, "וכשהשלג החל להיערם
על הארץ הוא מצא לעצמו מערה, ונדר שלעולם לא יביט יותר
בהשתקפותו המכוערת. היה זה החורף הנורא בחייו. אך האביב בא!
ומישהו מצא אותו, בוכה ורועד מקור, ושאל, 'למה תבכה, ברבור?'
'מי? אני, ברבור?'..." המנהל עצר לרגע את שטף הסיפור ואמר
בשלווה, "את הסוף הרי אתם כבר מכירים." שוב פאוזה. "הברווזים,"
הוסיף בבוז, "קוראים לסיפור הזה 'הברווזון המכוער'; אבל אנחנו"
- פאוזה דרמטית. הוא הסיר את משקפיו, והישיר מבט אל העתיד -
"אנחנו קוראים לזה: האקדמיה הבינלאומית לברבורים
ואווירודינמיקה". הוא הניף את כנפיו באוויר, כמנצח. מאחוריו
ניגנה התזמורת עכשיו את הפרק החזק של "האגם": הברווז הופך
לברבור, הברבור לנסיך.
(איש לא ידע לומר מה משמעות המילה "אווירודינמיקה" בשם
האקדמיה. מעטים בלבד הסכימו להודות, ולו בינם לבין עצמם, שאין
לה משמעות כלל.)
כבר היה מאוחר אחרי הצהריים כשחיכיתי לאמא ואבא שיבואו. היה
בלאגן רציני ברחבת הכניסה של האקדמיה: להקות ברווזים הסתובבו
מעלינו והרעישו עד שהמנהל נאלץ לבטל את השיעורים של אחר
הצהריים. מידי פעם צנחו במהירות מטורפת ברווזה או זוג ברווזים
שרצו להיפגש עם "הגוזל שלהם". הם הביאו מכתב או מזכרת מהבית,
ותמיד התעקשו לחבק את "גוזליקו-איך-שגדלת-חמוד", ולעשות לו כמה
שיותר בושות ליד החברים. בין כולם הסתובב המנהל, ממלכתי וזועף,
מנסה להשמיע את קולו מעל ההמולה. מבטיח להורים שהאקדמיה מחוממת
בחורף (הם אף פעם לא הצליחו להבין איך זה עובד, ותמיד האמינו
לו, בגלל החליפה המשכנעת והכנפיים הגדולות), ולא מפסיק לרטון
על הבורות וחוסר הנימוס ("חמש דקות כאלה הורסות לי חינוך של
חודשיים"). לנו היה ברור שהביקור הוא אילוץ. שבפני עצמו, הוא
אפילו מטרד. אבל גם ההורים אף פעם לא נשארו יותר מכמה דקות, אם
בגלל הנדידה ("הלהקה כבר ממהרת, גוזליקו, אנחנו צריכים להגיע
דרומה עד סוף השבוע"), ואם בגלל שעל רקע "האקדמיה הבינלאומית"
הם חשו מגושמים ומיותרים, כאילו מישהו עומד ולועג מאחורי גבם.
ניסיתי לעמוד מתחת לפסל, אבל הרוחות של הסתיו הוסיפו להכות בי.
זה היה פסל ענק של ברבור בגודל ארבעה מטרים, שנקרא, נדמה לי,
"זינוק ומעוף". ראשו של הברבור היה מתוח קדימה בעוצמה - זה היה
אמור להביע את "המושלם הבלתי מושג" או משהו בסגנון. רגליו כבר
ריחפו סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, וכנפיו הרחבות נמשכו לאחור
ועטפו את כל האזור בנוצות שיש מבריקות. חזהו המתוח לא יכול היה
שלא להזכיר לי את המנהל, שמרוב טרדות של ברווזים שכח לדבר איתי
על האיחור של הבוקר. לא הכל עמוק בבוץ, בינתיים.
פתאום שמתי לב אליהם: לבושים בבגדי המסע הישנים שלהם, אבא עם
החליפה הדהויה ואמא במטפחת צמר, עמדו במרחק מה מהפסל, מנסים
לתפוס את תשומת ליבי בנפנופיהם. התעלמתי.
הביצה שלי הייתה האחרונה שבקעה.
"כנראה שהיה לך הרבה על מה לחשוב, שם בפנים," אמא אמרה.
"כמעט שחשבנו שלא יצא ממך כלום, שאתה ביצה למאכל," אבא ניסה
להתבדח פעם.
בקעתי: מכוער, שמן ועטוף בשערות אפורות ודביקות. יצאתי מהביצה
ולא עשיתי כלום. אמא אומרת שזה מה שהדהים אותה יותר מהכל:
נשארתי לעמוד שם, רועד, בשקט. השתיקה הפחידה את האחים שלי, והם
התקבצו מתחת לכנפיים האפורות של אמא, מגעגעים בקולות צווחניים.
"תמיד היית עוף מוזר," אבא אמר בביקור הקודם שלו באקדמיה. הוא
צדק. כמה שלא התאמצתי להיות סתם עוד אחד, תמיד הייתי אפור
יותר, שמן יותר, מגושם יותר. תמיד היה מישהו שילעג מאחורי הגב
שלי.
הזיכרון הראשון שיש לי הוא מהאגם. אל האגם הלכנו בשורה, וגם אם
תמיד הייתי האחרון, בכל זאת הייתי חלק ממשהו (זה מוזר, איך
שצורות גיאומטריות גורמות לך להרגיש שייך). כרגיל, הלכתי
וחשבתי על משהו אחר. הקרקע ברחה לי בין הרגליים, בוצית
וחלקלקה, וגל של קור נגע בי. קפאתי והסתכלתי על השאר: הם שטו
כאילו עשו את זה כבר שנים. אחר כך איבדתי גם את שיווי המשקל
הרעוע שעוד היה לי; התחלתי לפרפר בכנפיים קטנות, וכשזה לא עזר,
גם ברגליים ובראש ובזנב. כשאמא באה להציל אותי כבר הייתי חצי
דקה מתחת למים, כחול ובוכה ורועד.
היא הרימה אותי בקלות והניחה אותי על שפת האגם. "אתה לא צריך
לשחות היום," היא אמרה, וחייכה חיוך קטן. שנאתי חיוכים. חיוך
היה הסימן שלהם, שאדע שאני לא שייך; שגם אם אתאמץ, לעולם לא
אוכל להיות אחד מהשאר.
בפעם ההיא, טעיתי.
הם עמדו שם כבר כמה דקות, מנופפים. לא עשיתי אף סימן שאני שם
לב. שאלתי את עצמי למה הם לא מתקרבים, ולא הצלחתי להבין.
אחרי עוד דקה הבנתי: הפסל. הברבור הענק מפחיד אותם.
איכשהו, זה הצחיק אותי: כל כך פשוט! אם אעמוד כאן עוד רבע שעה,
הם יתייאשו וילכו.
ניסיתי לרגע לעמוד באותה התנוחה של הברבור: פרשתי את הכנפיים
כך שכמעט נגעו ברצפה, ומשכתי את החזה שלי כמה שיותר קדימה. לא
הצלחתי להתייצב, וכדי לשמור על שיווי משקל הייתי צריך לנופף
בכנפיים -
"אנדרסן!" כנפי השיש הענקיות הדהדו את שמי.
איבדתי את שיווי המשקל. השתטחתי בבת אחת.
"אנדרסן, ההורים שלך מחכים לך כבר עשר דקות, ויום ההורים כמעט
נגמר." המנהל, שוב. "בוא אחריי."
"בכלל לא השתנית," אבא אמר בשקט, ובקול שלו היה משהו מוזר,
כאילו עוד לא החליט אם הוא צריך להיות מאוכזב או שהוקל לו.
(אמא יכלה לבשל אותו חי, עם המבט שלה באותו רגע.)
"תודה, תודה רבה," אמא אמרה למנהל. היא הוציאה חבילה של 'דברים
טובים', "אני יודעת שלא חסר כאן כלום," היא התנצלה, "אבל באמת
שלא הבאנו הרבה, רק שיהיה לו איך לזכור את הבית מפעם לפעם."
המנהל התעלם ממנה. "איפה האחריות שלך?", הוא גער בי בקול.
אבא השתעל. "באמת שאין צורך בכל הרעש הזה, רק בגללנו," הוא
אמר.
המנהל נרתע. הוא חיפש את העיניים שלי כדי לשלוח אליהן מבט
חודר, ואמר בחדות: "חינוך. ככה אנחנו מעדיפים לקרוא לזה כאן.
חינוך," הוא הוסיף בתיאטרליות, "אבל מובן לי שברווזים נודדים
כמוכם לא יכולים להרשות לעצמם לשים לב להבדלים; עסוקים מידי.
בנפנוף, אני מניח."
"יש לך דרישת-שלום חמה!" אמא ניסתה להציל מה שאפשר, "זה האחים
שלו מוסרים. הם מתגעגעים מאוד." (זה כבר היה שקר מוגזם, אפילו
בשבילה.)
"לפעמים טוב שיש משהו להיות עסוק בו," אבא אמר בשקט, כמו
לעצמו, "אני מודה לאל על האפשרות לנצל את הכנפיים שלי". הוא
הביט בחור שבכנפו השמאלית של המנהל.
המנהל נבהל מהחוצפה, וכנפיו רעדו. "שלא תחשוב ששכחתי את התקרית
שלנו הבוקר," הוא פנה אליי, "בוא אחריי. עכשיו." הלכתי.
אבא ואמא, מאחור, הביטו בנו מתרחקים בעיניים קטנות וחסרות
אונים.
השמועה הצמיחה כנפיים עוד באותו רגע, וטרחה לעוף ולעבור בכל
הלהקה. חזרתי מהאגם מובס, רועד מקור ומבושה, כשהחיוך של אמא
צרוב לי בראש. היה כבר לילה, ומסביבי היו מבוגרים שלא ראיתי
אבל לא יכולתי שלא לשמוע.
"... הבן של אנדרסן."
"נו, כן. המוזר ההוא, השמן, אלא מי?"
"... הוא כמעט טבע שם. אני כבר לא יודעת אם להאמין או לא."
"אני לא קונה את זה; זאת האמא שלו. הסיפורים שלה הם כמו כרית
פוך: נפוחים, אבל מבפנים זה רק נוצות."
"לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות... אחד מעשרת
אלפים---"
"---על מה אתה מדבר?! יותר, יותר!"
"ודווקא בלהקה שלנו. אני לא מאמינה."
בערב הייתה אסיפת להקה. כל מי שכבר היה בדרום פעם השתתף, לכן
אנחנו נשארנו בבית. לא ידעתי על מה דיברו שם; אבל למחרת נשארתי
כשכולם הלכו לאגם, וגם ביום שאחר-כך, וביום שאחר-כך. קיבלתי את
זה בלי שאלות, ממילא לא היה לי חשק מיוחד להיתקל במבטים של כל
השחיינים האולימפיים האלה. אמא שלחה את האפרוחים לאגם עם אחת
השכנות, ונשארה איתי בבית.
למדתי המון בימים הארוכים של הקיץ. היא הייתה יושבת איתי עוד
ועוד, בלי להתעייף ובלי להשתעמם, ומספרת לי על הכל. על דברים
שככה, כמו אדמה ואגם וגשם ותולעים, על דברים שחלום, כמו זיכרון
או רוח או לילה, ועל כל הדברים שרחוק: ים ושמש ודרום. היא
סיפרה על עונות השנה - אביב, קיץ וסתיו. ובסתיו השמש הולכת
לדרום, והקיץ הולך איתה. יותר מהכל פחדתי מהחורף; בלילות הייתי
מתעורר בבהלה, רועד מקור. אמא באה מהר והיינו ממשיכים ללמוד.
איך רואים אם אין שמש, שאלתי, והיא ענתה שכשהסתיו נגמר
הברווזים עפים עם השמש עד שהיא מחליטה לחזור.
"גם אני אעוף אתכם לשם?" ביקשתי לדעת אבל היא צחקה ואמרה לי
לחזור לישון. "אין לך מה לדאוג, הקיץ רק התחיל. החורף לא יכול
להיות יותר רחוק."
אבל גם הקיץ לא יכול להימשך לנצח. האפרוחים האחרים למדו לעוף,
ולילה אחד שמעתי שיחה בין אבא לאמא. הוא רצה ללמד אותי גם,
שאעוף דרומה עם השאר; היא לא הרשתה לו. ממרחק של שנים זה נראה
כמו ניסיון התאבדות, אבל באמת שחשבתי שאין לי ברירה: היא רצתה
להשאיר אותי שם, כשהשמש עוזבת, ולא היה דבר מפחיד יותר מהחורף.
אפילו לא האגם.
... דמיינתי את התנועות שהאפרוחים עשו כשהם שטו במים, וחיקיתי
אותן. הייתי חייב להוכיח לה. זה הלך לא רע על יבש, אבל המים
היו מבהילים, והכנפיים הפסיקו להקשיב לי ועשו תנועות של פחד.
התהפכתי מיד; אם אמא הייתה מתעכבת בחמש דקות, כבר הייתי מת.
(חמש דקות אחר כך היא גרמה לי להצטער שהיא לא עשתה את זה.)
"אתה מנסה להרוג את עצמך?!" היא צרחה.
"רציתי שתראו ש... אני... כמו כולם", לחשתי, עדיין משתנק
מהמים, "... אל תשאירי אותי כאן!" (הכל אבוד.)
"אתה לא כמו כולם, אתה שומע אותי? אסור לך!" היא טלטלה אותי
בכוח. "אתה ברבור! אתה... צריך להיות ברבור. אתה תהיה ברבור.
אתה לא --- אני לא אתן לך לברוח מזה!"
באותו היום עזבתי; נסענו אל האקדמיה הבינלאומית, אבא ואמא
ואני. הלהקה נפרדה ממני במקהלה של קולות. ברווז אחד צבט לי את
הלחי וביקש שאזכור אותו כשאהיה מישהו. (היום אני לא מצליח
להיזכר בפנים של אף-אחד.) רק ברווזה קשישה אחת אמרה לעצמה, ספק
בטרוניה ספק בתימהון, "כשאני הייתי צעירה, מי שלא ידע לעוף היה
נשאר לבד בחורף על שפת האגם. כשחזרנו, לא היינו מוצאים אותו
יותר."
"אבל מה אני כבר מבינה", היא היסתה את עצמה מיד, "היום זה עולם
אחר לגמרי: ברבורים. כולם ברבורים."
המנהל פילס את דרכו בנחישות ואני ניסיתי להידחק מאחוריו.
"הן יכולות לטעות לפעמים, אמא-ברווזות," הוא דיבר אל האוויר
שלפניו, "זה לא קורה הרבה, אבל הן יכולות לטעות. זה מאוד...
מפתה, לגלות שהאפרוח שלך הוא ברבור."
(עכשיו כבר היה אפשר לראות אותו, אולי אפילו לזהות תנועות
כנפיים, אבל אף-אחד עדיין לא הסתכל. שום דבר לא נראה חשוד,
בינתיים, אולי חוץ מהעובדה שהוא טס לבד, לא קשור לאף להקה.)
"האקדמיה הבינלאומית לברבורים ואווירודינמיקה - זה לא מתאים
לכל אחד, כלל לא. האקדמיה ואני - אנו אכן יכולים ללכת מרחק
מסוים לקראת התלמידים שלנו. אבל יש גבול, גבול ברור מאוד, גם
למרחק הזה."
(הוא התקדם, עכשיו כבר זה היה ברור, מהיר יותר מכל הברווזים
האחרים שריחפו מלמעלה. נחוש יותר. הוא נע בקו ישר, אחיד. אני
עדיין לא ראיתי אותו, הייתי עסוק בלהדביק את צעדיו של המנהל,
אבל הברווזים שמו אליו לב וגעגעו בקולניות.)
המנהל עצר פתאום והסתובב. "זה נראה, אנדרסן, כאילו אתה מתאמץ
להיות לא שייך."
הרעש מסביבו הלך וגבר. הוא פנה הצידה. "פשוט מחריד, כל המהומה
הזאת, כל-כך המוני -"
עכשיו ראיתי אותו גם אני. גבוה מעל חצר האקדמיה, ברגע הראשון
היה נדמה שהוא תלוי באותה הנקודה, באוויר. אבל רגע אחד אחר-כך
זה כבר היה ברור - הוא התקדם במהירות: מטה, מטה, בשריקה אדירה
אל כיוון האדמה. המנהל קפא במקום. הוא מתרסק, חשבתי, אבל
תנועות הכנפיים שלו העידו אחרת: הוא עף.
"שמישהו יעצור את זה!" המנהל זעק.
הוא הניע את כנפיו בתיאום, בדיוק, מסתייע ברוח שיצרה הנפילה,
כאילו הוא רוצה לעוף אל האדמה. לא, יותר מזה - כאילו הוא מתכנן
לעוף דרכה, מעבר לה.
העניין כולו נמשך רגע או שניים, לא יותר. הוא התקרב אלינו
בשריקה ולרגע כולם קפאו ובשקט שנוצר ההתרסקות הייתה מפתיעה
מאוד. האדמה השמיעה קול אטום ומעליו נשמעה קריאה אחרונה,
מתרחקת.
לבסוף העזתי להסתכל: לא נותר ממנו כמעט כלום. (מה הוא היה?
ברווז? ברבור? ציפור אחרת?)
כשהרמתי את העיניים, ראיתי מרחוק את אבא ואמא. הם המריאו.
בפעם הראשונה היא עזבה אותי בשער של האקדמיה. החצר הייתה ריקה.
עוד הייתי קטן, כנראה שבכיתי. אבא התרחק, "הלהקה מחכה." אמא
נשארה איתי עוד רגע: הבטנו בו ממריא.
"הנה לך," היא אמרה, כאילו לעצמה, "להיות ברווז. להסתובב
בצורות גיאומטריות מושלמות מהרגע שאתה יוצא מהביצה, אף פעם לא
לשבור את השורה, אף פעם לא לברוח מהחץ; לא להיות אף פעם לבד,
כי מה יגידו; למצוא בעל, להטיל ביצים, לגדל אפרוחים - וכל הזמן
לברוח. לברוח דרומה, לברוח צפונה, לנסות ולהשיג את השמש שוב
ושוב ושוב. תסתכל על השמיים!"
הבטתי בה.
"עצומים, נכון? בכל החיים שלי הכרתי רק פס אחד של כל השמיים
האלה - אותו הפס של מי שטס לפניי, ולפניו, ולפניו. סתיו ואביב
וסתיו. הלוך ושוב: שמיים כל-כך גדולים; פס אחד צר." היא שתקה
עוד רגע. "תסתכל למעלה: הם צריכים להיות שלך. אני נותנת לך את
השמיים."
עמדתי מתחת לכנפיו המתוחות של ברבור האבן, והסתכלתי עליהם
עפים. מכים בכנפיים בתנועות גסות, חזקות, שוב ושוב, עד שהצליחו
להיאחז בכנף רוח ולדאות איתה הלאה.
הלכתי משם. לא היה לי חשק לראות.
אבל רגע לפני שנכנסתי לאקדמיה הבטתי בהם שוב: הולכים וקטנים
ככל שהם מתרחקים, מצטמצמים, עד שהיו נקודה קטנה בתוך השמיים,
עד שכבר לא יכולתי לראות יותר כלום.
|