[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אימא: יודע שאין קידושין תופסין בפחות משווה פרוטה."
        (דף נ ע"ב)


באור של ירח מלא הכול מתקבל על הדעת.
בין השיחים הנמוכים הופיע שועל. הוא נעצר והניע את האף הקטן
שלו בזהירות, מנסה לבחון כמה ידידותית הסביבה. קול יללה ניסר
את החושך: "לילה. כולם ישנים. רק שמשון ויובב- " איתמר פיהק.
"- רק שמשון ויובב... לעזאזל. אני לא מניח שאתה זוכר את ההמשך,
במקרה?" השועל לא ענה. "זה בסדר, לא חשבתי שתזכור. חוץ מזה,
שמשון ויובב בטח הלכו לישון לפני שעתיים. לא קורה כאן כלום,
אני אומר לך... אבל אל דאגה, שועלים יקרים, הלילה עוד צעיר!"
הוא פיהק שוב, ובדק אם מישהו מתקרב, "... ולכן הלילה טוחן
שמירות." השועל הוסיף לעמוד ולרחרח. איתמר סידר את הנשק מעל
האפוד וקפץ כמה פעמים במקום. "לא להירדם. לא להירדם."

"לונה משמיר-בועז."
- כאן לונה, עבור.
"איך נשמע, עבור?"
- היטב. מולי בעוד עגולה.
"רות."

"עוד עגולה, לעזאזל. איך אנחנו מחזיקים ערים עוד עגולה?" השועל
זקף את אזניו בחשדנות. היה שקט.
"אל תפחד," איתמר קרא אליו, "אני אוהב שועלים... שועלים קטנים
מחבלים כרמים, וכרמינו
... לעזאזל. כלום אני כבר לא זוכר."
הרוח חלפה על פני השטח החשוף מבלי לעצור. אור הירח נפל על הכל,
אדיש ומרוחק.
"בוא, שועל. בוא תלמד איתי. אני אהיה היצרהרע שלך... ואתה תוכל
לקרוע ממני את החולצה בלילה, ואז... להתעלם ממני ביום." הוא
שוב פיהק ועיניו נעצמו מאליהן.

השועל נשאר קפוא, ולאיתמר נמאס. הוא רצה לזרוק עליו כדור רובה,
אבל אז חשב על הבדיקת-כוננות של הסמל. הוא הכניס את היד לכיס
לחפש משהו לזרוק על השועל, ומשהו בפנים דקר אותו. "מה, לעזאזל-
"

חצי-מטבע שבור נצץ באור החיוור של הירח.





"התקדשי לי... על-מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת.
נניח שאני מקדש אותך, אבל רק בתנאי שאתה צדיק," איתמר מסביר,
"ואני אומר: הרי אתה מקודש לי -" הוא צועק מול כל בית-המדרש,
ואבשלום טורק את הגמרא שלו ומכה את השולחן, "זה לא שייך!"
"- אז אפילו אם אתה רשע גמור, אתה בכל זאת מקודש," איתמר מוסיף
בשקט. "תפסיק עם זה," אבשלום לוחש לו בעצבנות, ובקול הוא צועק,
"זה לא שייך!"
אנשים סביבם מסתכלים ומחייכים, ואחד הרבנים אומר בקול, "אתם
רואים, ככה צריך ללמוד! תורת-חיים!"
"על מנת שאני רשע," איתמר ממשיך לקרוא, "אני הולך לשתות קפה,
אני לא מרוכז," אבשלום קם, אבל איתמר רודף אחריו עד למיחם.
אבשלום מתבונן בו, ולרגע כאילו מתפתה לשלוח את ידו בין התלתלים
ולתקן הכול. הוא עוצר ופונה אל הכיור. "זה אי-אפשר," הוא אומר
בישיבתית-משובשת. הוא מכין לעצמו קפה בלי סוכר ושותק.

"מה שהיה אתמול - מה שיש לנו - לא יכול להיות שאלוהים לא נמצא
שם," איתמר מתפרץ, והעיניים שלו נוצצות, והוא כל-כך חמוד ש -
"אתה אידיוט," אבשלום מביט לצדדים, "אנשים שומעים אותך." הוא
מסתכל על הרצפה, "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.
אלוהים נמצא רק בהלכה," הוא מסביר, "זה המקום היחיד שנשאר
בשבילו." ופתאום הוא מסתכל לו לתוך העיניים: "אבל אתה יודע מה,
גם זה שקר. ההלכה זה המקום היחיד שנשאר בשבילי; בשביל אלוהים
כבר לא נשאר כלום."





זה היה אבשלום שהציע שיתחילו ללמוד בלילה, אחרי חצות. "חברותא
בלילה זה חברותא עם היצר-הרע שלך." הוא הסביר לו, "כשאתה עייף
זאת בדיוק ההזדמנות לתפוס את היצרהרע שלך ולשבור אותו, לחסל
אותו, פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש!" התלהב.
איתמר הסכים מיד: שעה שלמה, רק לשניהם.
מהרגע שבו פנה אליו בתחילת השנה, מפוחד ומתבייש, ושאל אותו אם
הוא רוצה - זאת אומרת, מוכן - להיות החברותא-הבוגרת שלו,
אבשלום היה בשבילו הישיבה. תמיד היה שם, לפרק בשבילו הרים,
להציל אותו מהארמית המפחידה. אף פעם לא התחמק, לא כעס, ורק פעם
אחת, אחרי שאיתמר צעק שנמאס לו, שהוא לא יכול ללמוד כל-כך
הרבה, הוא אמר: "אז אל תלמד. בישיבה לא צריך ללמוד; בישיבה
צריך לחיות."

בית המדרש כבר ריק. רוב האורות כבויים, ואת הגמרא מאירים רק
אור הירח שנכנס דרך החלונות הגדולים ומנורת שולחן קטנה. "חכמים
ורבי עקיבא היו עולים לירושלים, וראו שועל שיצא מבית קדשי
הקדשים
. שועל," אבשלום ממלמל, "אדם נכנס לתוך קודש הקודשים
שלו, ומגלה בתוכו שועל... התחילו הן בוכין אתה בורח ממנו,
בכל כוחך אתה בורח ממנו, אבל השועל שלך, היצר הרע שלך, רודף
אחריך ולא עוזב, אפילו בקודש-הקודשים אפילו בבית המדרש...
והבית ריק. והשכינה איננה. ורבי עקיבא מצחק.
מפני מה אתה מצחק
, רבי עקיבא?!" הוא קם. החדר החשיך, אולי
עננים כיסו את הירח, ואבשלום מתהלך בתוכו, מנסה להבין.
"איתמר? איתמר, שוב..." מבלי לשים לב הוא מחייך: איתמר ישן,
מוגן מפניו בתוך צל של שולחן-ערוך כבד. "... שוב נרדמת," הוא
לוחש, נוגע בראשו בעדינות, "איתמר-"
שועל במקדש, מחשבותיו מסתבכות, שועלים קטנים, מחבלים כרמים,
וכרמינו סמדר. דודי לי ואני... אבקשה את שאהבה נפשי. את שאהבה
נפשי ראיתם? אבשלום ממלמל, אחזתיו ולא ארפנו. פתאום הוא שם לב
שידו עדיין נוגעת בראשו של איתמר. הוא מנסה למשוך אותה אבל היא
כמו יבשה; הוא נלכד בשערות. התלתלים נכרכו סביב ידו, סביב
אצבעותיו, מרעידים, מלטפים, מבעירים אותו בתוכם. הוא נושם לאט.

פתאום סוגרות עליו אצבעותיו של איתמר, מושכות את היד על מצחו,
על עיניו העצומות, אל שפתיו. אבשלום רועד.
איתמר פוקח את עיניו ומביט בו. השקט גובר. הוא לוחש: "אני
או-"
אבשלום מושך את ידו, כמושך קוץ מתוך צמר, ובורח.

בחוץ נושבת רוח ומפזרת את העננים. הירח הוא כמו השכינה, איתמר
נזכר במה שאבשלום אמר פעם, כמו השכינה בגלות. חיוור ומרוחק,
הוא חושב, רואה הכול ולא עושה כלום.
אבשלום יושב על סלע במורד הגבעה, מתחת לבית המדרש; פניו
נוצצים. איתמר קרב לאט; הוא מתיישב לידו ושותק, אצבעותיו נעות
לאט.
"איתמר," קולו שבור, "זה אסור. זה יצר-הרע."
"אני יודע," הוא עונה ושב ומבקש בשפתיו את שפתיו, את צווארו,
את חזהו. הירח ניצב עליהם, רם ונישא, ושוב אינם אלא שני ילדים
שנצמדים זה לזה מפני אלוהים גדול ונורא.





"קח," אבשלום אומר.
"מה זה?"
"זה חצי פרוטה. זה אנחנו. זה... אי-אפשר."
"למה... למה שברת אותו?"
"זה כל מה שאני יכול לתת לך."

איתמר סוגר על המטבע באגרוף; הקצוות פוצעים את כף-ידו. "אתה
יודע שזה יכול להיות אחרת," הוא לוחש, מנסה לגעת בו.
אבשלום מתרחק.
"אתה עוד צעיר," הוא אומר ומביט ברצפה, "אתה לא מבין...
דברים... כאלה."





מכשיר הקשר התנשף ליד אוזנו. איתמר הביט במטבע השבור, ואז סגר
אותו בכף ידו והסתכל על השועל, שהוסיף לעמוד מולו כמאובן.
עיניים נוצצות, שפתיים דקות: שועל יפה, הוא חשב; הפרווה שלו
הבהיקה באור הירח. בזהירות, כמעט בלי לנשום, כיוון את ידו
המאוגרפת בקו ישר.
השועל נדרך. איתמר משך את ידו אחורה. "חתיכת מניאק," הוא מלמל,
והשליך את המטבע במהירות.
השועל בעט ברגליו האחוריות וברח אל תוך הלילה. וראו שועל יוצא
מבית קדשי הקודשים -


איתמר צחק.

המטבע הסתחרר באוויר.
במקום אחר בלילה ישב מישהו בחברותא עם היצרהרע שלו, נלחם שלא
להירדם. סביב צווארו ענוד חצי מטבע, והוא היטלטל איתו מעלה-מטה
בניגון מתמשך. רוח ריחפה על פני הארץ, והירח הטיל את אורו
הסלחני על שני חצאי מטבע שבורים.


(תמוז ה'תשס"ו)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השתזפת, הא?

דרקון אדום
לדרקון בורדו
כהה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/1/08 2:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה