[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"האומר: קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה,
ובא אחד ואמר: אני קידשתיה -
נאמן."

    (דף סג ע"ב)


אני יושבת בחושך ואיש אינו בא. אבא ממלמל ומצחו לוהט, מתלבט
בין השמיים והארץ ואינו מוצא שלווה. לעיתים יפרוץ בבכי ויבקש
את סליחתי, את סליחת האלוהים, אבל לשמוע כבר איננו שומע. החושך
נערם עליי בפתיתים שחורים ודוממים. אהיה ערה ולא אדליק את הנר:
שיישן.
הדלת סגורה מפני הרוחות והמזיקים, אבל בריח אין בה. לעולם לא
יהיה. והיה אם יבוא, אם יבקש -
לא נשמעים אלא צרצורי הלילה ונקישות המסרגות. ידיי מוליכות
אותן במסלולים נפתלים, נעלמים, שבסופם נשיקת פגישה; איני רואה
את מרוצתן, אבל אני יודעת לליבן: הן אינן יכולות לחכות במנוחה.
רוח עוברת בעצים מעל השביל והשביל דומם.

את החושך אפשר למשש, אפשר לשמוע. לעיתים, כשאני עייפה מכדי
לסרב לו, הוא מצייר צורות של חושך ומספר סיפורים. לכבודי הוא
עושה זאת, ואני מקשיבה, אפילו שכבר סיפר לי את הסיפור פעמים
רבות. החושך מתחפש: שלושה אנשים-של-חושך פוסעים על השביל,
צעדיהם אינם נשמעים. דרך הדלת שאינה נפתחת הם נכנסים, ובמיטה
מתעוררת ילדה-של-חושך, ואינה בוכה. אבא שוב שיכור. "לחיים!"
הוא צועק ומתנדנד בחדר, והנר מתנדנד יחד איתו, "לחיים!" הוא
מבקש לשתות, "ואל תגידי לי שאין," הוא צועק אליה ומסתובב,
כאילו היא מקיפה אותו מכל צדדיו, "היום יש יין," הוא מתחנן,
"רק היום, היום יש לנו סיבה לחגוג!" הוא מכה על השולחן ומאבד
את שיווי משקלו. הגברים ממהרים לתפוס אותו משני צדדיו.
"מזל-טוב, מזל-טוב!" הוא עונה להם, כאילו כדי לברך אותו
התקרבו, "לחיים!"
הגברים מרימים למולו שתי כוסות ריקות, והוא נרגע. "לבריאות,"
הוא קורא, "לחיים ולאריכות ימים ושנים." הוא מבולבל ואיננו
מוזג מן היין לכוסות. האנשים מחייכים ומרימים אותן למעלה: "מה
לשמחה?"
"קידשתי את בתי," הוא קורא בקול, מציג בידו את הילדה היושבת
במיטה, קפואה כאילו לא הייתה גם היא דמות בסיפור של החושך.
"יהיה לך חתן," הוא אומר לה.
על מה היא חושבת? איך נראה בדמיונה החתן? אולי כילד, חבר
למשחקים בחושך, להתחבא מתחת למיטה ולצחוק מדברים של לא-כלום;
ואולי היא רואה גבר, גבוה, חזק, מי שירים אותה בזרועותיו וישא
אותה הרחק. מהו הרעד שחולף בה? אולי בהלה. התרגשות, אולי.
ואולי עדיין הוא רעד פשוט של קור באמצע הלילה: עדיין איננה
מבינה דבר. אני קמה ממקומי בשבילה; לדבר איתה לרגע, להרגיע.
לגעת קרוב-קרוב, בנקודה הסודית שבין האוזן לסנטר, ולומר מילים
שקטות: אל תדאגי, יש זמן. אבל כשאני קמה החושך נעלב - הדמויות
מתערפלות ונמוגות אל תוכו; אבא-של-חושך מסתובב אליי, ונדמה
כאילו הוא מביט בי תוך שהוא נעלם ובעיניו -
כבר אינני רואה דבר.
הרוח מנענעת את הענפים ושוככת, כמו מיישנת תינוק.

ביום שאחרי אמירתו של אבא עמדתי בחלון. השמועה עברה בכפר,
והילדות באו לביתנו נלהבות ונרגשות: לבשתי ופשטתי שמלות שהיו
לי ושמלות שהביאו עימן השכנות. "כלה כל-כך צעירה," הן רקקו לבל
תשלוט עין-רעה, "וכל-כך יפה." גם עוגות למסיבת האירוסין הביאו.
"לסימן טוב, שהוא מתעכב," קרצו, "חמורים עמוסים הולכים לאט."
הימים הביאו בעקביהם לילות, והלילות ימים. לבסוף בא הרב.
"שלום עליכם," אמר.
"קידשתי את ביתי," אבא אמר, "בלילה, על כוס של יין. הסכמנו על
התנאים ותקענו כף."
"ועדים?" שאל הרב.
"שנים מחבריו."
"מי האיש?" שאל הרב.
"אינני יודע."
"מאין בא?" אבל אבא נענע בראשו. "תקענו כף..." מלמל.
"נסה להיזכר," ביקש הרב, "איך הוא נראה? מה תוארו?" אבא נסוג
לאחור והתיישב על המטה. "האם היה כיפח או ננס? רחב או דק?
ושערו, ועיניו... אולי היו בגופו סימנים?"
עמדתי בפניהם נבוכה. שבוע שלם עמדתי בחלון, ולא ביקשתי לדעת
דבר ממה ששאל הרב.
"הלוא את בתך נתת לאיש הזה לאישה!" קרא הרב. אבא שתק; הוא הניח
את ראשו בין ידיו ולחש: "קידשתי את בתי, ואיני יודע למי
קידשתיה."

שקר אומרים האנשים, שהרב ציווה עליי שלא אצא מביתי. הוא לא
ציווה דבר, תלה את עיניו העצובות בחלון, וחזר על דבריו של אבא.
"מקודשת. אין לנו אלא לחכות."
"אחכה." מעצמה נמלטה המילה מפי, ואני נבהלתי. הרכנתי את ראשי
בפני הרב.
הוא ניגש אליי ואחז את ידיי בידו; ידיו רעדו. "מי שעונה למחכים
לגאולתו, הוא יענך," בירך אותי ומלמל, "ייתן ה' לכן ומצאנה
מנוחה." אחר-כך פנה ללכת. כשהגיע לדלת סב אליי ואמר "בקרוב.
בקרוב," ועיניו כמו ביקשו את אישורי. ישבתי אל החלון. מעט
אחריו יצא אבא, ובלילה חזר שתוי.

אחרי חצות מתחלף החושך. מן האדמה עולה חושך אחר, חושך כבד, בא
בחלונות נופל אל תוך החדר. הוא יונק אל תוכו טל וריחו קר וקרוב
ורטוב. הנחיריים נפקחים למגעו, נמתחים, נרעדים, והוא בא אליהם
נשפך אל קרבם וממלא את הריאות במין חושך סמיך, געגוע. מן האדמה
הוא עולה ומכסה אותה שקט וכהה וחלק ואילו החושך של תחילת הלילה
צף מעליו, מעלה-מעלה, עד שלפנות בוקר הוא נאסף בחזרה אל
השמיים.
אבא רועד. כבר למדתי מה בין רעד של קור, שבא מבחוץ, ורעד של
אבא, שבא מבפנים, ובכל זאת אני ניגשת אליו ומכסה אותו. הוא
אוחז בידי ומצמיד אותה אל לחיו; היא רטובה וחמה. אני לוחצת
בחוזקה את כף-ידו, והמחלה שבו עונה לי בלחיצה מבפנים. "עוד
מעט, עוד מעט," הוא אומר, ואינני יודעת אם אליי הוא מדבר או
אליה. "ישן, אבא. עוד מעט בוקר," אני אומרת לו אף שהוא אינו
שומע אותי, ומיטיבה את הכר למראשותיו.
מהכפר עולה נעירת חמור והשדות עונים לה בצעקות כלבים. אשמורת
שלישית של לילה.

הלילות מהתלים בי; רוחשים, מלעגים. אינם נכונים לקבל אותי
בממלכתם, שהרי איני ישנה.
...אחד הלילות שלח אליי איש. לא שמעתי את צעדיו ההולכים על
השביל: הוא בא מן השדות שמאחורי ביתנו ונצמד אל הקיר; הלילה
היה לו מחבוא. ישבתי אל החלון וסרגתי. לא הרגשתי בו כשנכנס,
כל-כך חשוך היה, אף הוא אולי לא הרגיש בעצמו. אבא מלמל דבר-מה
ואני נשאתי את עיניי; רק אז ראיתיו. הוא עמד לידי, קרוב מאוד;
קרוב משהיה עומד לולא הלילה.
הוא היה מבוהל: די היה לי שארים את קולי והוא ישא רגליו.
נתקפתי פחד-פתאום: לא עשיתי דבר. עבר בי קור. הוא הושיט אליי
את זרועותיו. הוא היה קרוב. לא עשיתי דבר. זרועותיו סגרו עליי.
לכדו אותי. הוא היה קרוב מאוד. הכל התנשם. ידיו. גופו. הלילה.
עצמתי את עיניי כמו ביקשתי להיעצם יחד איתן, אך מבטי סירב
לכבות: הוא נפקח אליי מן החלון, מן השולחן, מן התקרה, ראיתי
אותי וראיתי אותו ואת גופינו נכווצים, נדחקים זה אל זה בכוח,
בלא-תואם. שני אנשים המחבקים איש-איש את בדידותו. כמה עלוב היה
הכל; כמה שקרי: נסוגותי. פקחתי את עיניי.
הוא הביט בי: לא אותי הוא ראה; את בדידותו ראה מוחזרת מעיניי.
תשקרי לי, התחננו עיניו. גופו קרב אליי וידי עצרה אותו, נפרשת
על חזהו; רעד חם עבר בי, קודח. הסבתי את עיניי: כשיבוא, לא
תהיינה בי צלקות, לא חרטות. איני הפקר; אני שייכת לו. מאליהן
מלמלו שפתיי -

מקודשת.

- אני לוחשת וקולי חוזר אליי מן הקירות. המילה מעלה בי אומץ
וכמיהה וביטחון: יש מישהו, שם, בתוך הלילה. מישהו, שאת שמו
איני יודעת ואת פניו אינני מכירה, שצעדיו נושאים אותו הרחק
ממני או מביאים אותו אליי, ואולי לעולם לא יגיע, אבל הוא שם.
ואני שלו.
כך.
העולם סביבי עומד לרגע: רגע אחד. אני מושיטה את ידי והוא מרחף
אל תוכה. אני מביטה בו במהירות: הנה אני, הנה החושך, החלון.
לו הוא כאן, איפה היה עומד?
הרגע מעפעף בכף ידי; אני נוגעת
בו, והוא נדום מיד. אני אוספת רגעים: אני שומרת אותם; בזהירות
אני מקפלת את כנפיהם, שלא יישברו, שיישארו לי; שכשיגיע, לא
יהיה מאוחר מדי.

הוא ייכנס בדלת מבלי לדפוק, כאילו שמע את קריאתי "יבוא!" בטרם
הספקתי לצעוק. על סף הבית יתמהמה, כחושש. אני אקום ואעמוד
מולו. הזמן ישתהה. לאט אקח את ידו ואצמיד אותה אל ליבי -
"חיכית לי," הוא יאמר.
הגעת.
וכשייסוג לאחור ויביט בידינו האחוזות, כלא-מאמין; עדיין לא למד
כיצד נעצר הזמן - אגיש לו את הרגעים, צרורים בחוט. הזמן כולו
הוא רגע: מבט אחד. פעימת-לב. פתיחה של דלת. הזמן כולו הוא
עכשיו.

בבקרים אני מסרקת את שערותיי על-יד הראי. בתחילה פחדתי מפניו,
אבל שוב אינו מצליח להבהילני: כשיבוא, הוא לא יראה אישה
ששערותיה מאפירות, עורה נקמט; אל תוך העיניים הוא יביט, שאינן
מזקינות לעולם - ולפניו תעמוד אשתו. ולתדהמת כולם הוא יאמר,
"אני קידשתיה."

השביל דומם ואיש אינו צועד עליו. הציפורים שנאספו על העץ עם
ערב שרות את סופו של הלילה. אצבעותיי נעות עם המסרגות ואיני
רואה את הסריג. איני רואה דבר, כמו הייתי סורגת את החושך עצמו;
ואינני בוכה ואינני - ולו לרגע אחד - מצטערת ואוכל לחכות עד
אין-סוף אבל בוא כבר, כלום לא חשוב. פשוט בוא.


(כסלו ה'תשס"ח)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם אומרים יש
מצב שהתנ"ך הוא
סה"כ תעלול
פרסומי גאוני
להביא אנשים
לישראל?

אסף מחפש
פתרונות אחרים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/07 0:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק אוסטר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה