"היא מדהימה, באמת, חמודה אמתית,  תתאהב בה ישר," יוני אומר לי
בהתלהבות ולוגם מהכוס בירה בשמחה, תוך הישרת מבט כזה של גבר
לגבר, מבט כזה מבין, כאילו הוא זוכר בכלל מה זה להיות לבד,
כאילו הוא מבין מעט מים הבדידות שאני טובע בו כבר שנתיים, מאז
הפרידה מנגה. חובט את אגרופו בכתפי כאילו שנינו באותה הסירה.
הרי אפילו תנועות של כלב מת הוא לא יכול לעשות בים הבדידות
שכבר הספקתי לשחות  בו חתירה, פרפר ובעיקר שחיית כלב ולזכות
במדליית זהב בכל המקצים. ועכשיו הוא יושב מולי ומביט בי כאילו
הוא מבין, בן זונה! יוני רוזמן, בנות רדפו אחריו מהיום שעשינו
יחד צעד ראשון בבית ילדים, כתבו לו מכתבי אהבה מהיום שלמדנו את
הא-ב ונתנו לו לפתוח להן את החזייה מהיום הראשון שבו למדו לשים
אותה. יוני רוזמן, הסיוט של כל אישה, מהסוג שאחרי הזיון הראשון
מוצא פגם ובזה נגמר הסיפור, פייטן החירטוטים, מנביט הניצנים,
החלוץ המרכזי של עולם ההבקעות הבין ירכיות, מניאק אמתי וגם
החבר הכי טוב שלי ותכל'ס, כמה שבתחום הזה של בנות היה נדמה לי,
רוב השנים, כאילו יש לו שם עוד זין במקום לב, אליי הוא תמיד
נשאר חבר. גם אחרי שנסע למזרח לגלות תרבויות חדשות, נופים
נדירים ובעיקר תנוחות ביזאריות מכל העולם, גם אז כשבאופן
אירוני מצא בסוף הטיול את אהבת חייו - ענת, ומאז הם ביחד כבר
ארבע שנים, גם אז ועד היום הוא מעולם לא אכזב אותי בשביל אף
בחורה כולל את אהבת חייו, אבל מכאן ועד להבין אדם שכבר 26 שנה
קם בבוקר והולך לישון בלילה לבד, הדרך ארוכה.
יוני ממשיך לתלות בי את המבט המעצבן הזה "אז מה אתה אומר, תרים
אליה צלצול? קוראים לה רינת, היא גרה על אבן גבירול, לומדת
אנתרופולוגיה או... טרמינולוגיה או.. משהו עם לוגיה, קיצר
חכמה, יש לה..."  הקול שלו הולך ומתערבב לי עם המוזיקה
והאלכוהול. שוב עולה לי התמונה של נגה, שכמה שהיינו אחד בתוך
התחת של השנייה עדיין נשארתי לבד, ואז עולה תמונה של הרינת
הזאת עם כל התיאורים הדקורטיביים שיוני מוסיף לה. "בסדר,"
עניתי בטון הכי אדיש שהצלחתי לגייס.
   
אספתי אותה על הטוסטוס 50 סמ"ק שלי , ממש בחור עם קלאסה. היא
דווקא חשבה שהאופנוע ממש מדליק, אמרתי לה שזה רק טוסטוס, יותר
מזכיר קלנועית מאופנוע, היא חייכה וקיפצה עליו ישר, בלי יותר
מדי התחנחנויות ומבוכות של "איפה החצאית נכנסת בכל הסיפור
הזה"? בחורה אלגנטית, חשבתי, עם כבוד עצמי, לא ישר שולפת את
הקלף הזול והבטוח ומדביקה את השדיים לגב שלי. דווקא בגלל המרחק
הקטן שהיה בין שנינו יותר הרגשתי בחום גוף שלה, במגע של היד
האחת שהיא שמה לי על הכתף, כי הרי שנינו יודעים שלא צריך לחבק
חזק עם שתי הידיים כדי לשמור על שיווי משקל. שתקנו כמעט כל
הדרך עד שהגענו לים, הדרך לא הייתה ארוכה ודווקא היה לי נחמד
לשתוק ככה על ההתחלה. הגענו לחוף גורדון והלכנו על החול,
מדברים על הכל ועל כלום עד שהתיישבנו .
ומה שהיה הכי מדהים הוא שהמבוכה הזאת שבדייט ראשון, ההתנדנדות
המטופשת מצד לצד, המבט הכביכול אדיש, שמנסה בכל תוקף לטשטש את
חוסר האונים, הנהוני ההסכמה בכל פעם שאני מפסיק להקשיב, שתיקות
מביכות... כל אלו פשוט לא היו שם, משהו בנוכחות שלה הפיג כל
מתח. היא השרתה אוירה נעימה כזאת, הביטה בי במבט מקשיב, לא
מהמבטים הריקים, הלא ממוקדים של נשים שאוהבות לשמוע רק את
עצמן, מבט אמתי, חודר, מלא כאב ואמפטיה ויחד עם זאת קליל ומלא
הומור, שילוב מטורף ששכר אותי לגמרי, שגרם לי לשקוע פעם אחת
בתוך זוג עיניים מבלי לפזול, כהרגלי, לכיוון זוג העיגולים
המתחרה. זהו, מושלמת! חשבתי לעצמי, יוני צדק הפעם, היא באמת
מיוחדת...
ואז שתקנו, עצרנו לרגע את שצף הדיבור ופשוט שתקנו, זאת לא
הייתה שתיקה שנובעת ממחסור בנושאי שיחה, מחלה שאני בד"כ סובל
ממנה, זאת הייתה שתיקה יפה כזאת, כדי לקחת אויר, כדי להביט רגע
זה בזו. רק עכשיו הבחנתי בצבע השער שלה - אדמדם, נוטה לקצת
ג'ינג'י, כ"כ בולט, לא ברור איך העברתי את השעה האחרונה מבלי
לשים לב, לעור הבהיר שלה, לשדיים העגולים, הלא גדולים מדי,
לגומה האחת, לזרועות, לכפות הידיים, לאצבעות, משהו בהן היה קצת
משונה ואז הבחנתי בזה, ביד שמאל - ארבע אצבעות בלבד! אני בטח
מתבלבל, ספרתי שוב, ושוב הגעתי לארבע. שיט ,אני לא מאמין, ארבע
אצבעות, כוס אימא של יוני, הוא לא חשב שיהיה נכון להזהיר אותי?
מה? למה לבחורה היפהפייה הזאת יש רק ארבע אצבעות??? כנראה
שהתגובה שלי הייתה בולטת משהו, רינת ישר שמה לב, היא חייכה
חיוך כזה שלא ידעתי איך לפרש, רגוע, רגוע מדי. "אתה נראה קצת
מבועת"
"אה..." גמגמתי גמגום ראשון, מנסה למצוא מילים. "זה בסדר, אתה
לא צריך להתנצל," החיוך הרגוע המשיך להקפיא אותי על תדר שוק.
"אני מצטער," הצלחתי למלמל, "פשוט, יוני לא... הוא לא הזכיר
ש..."  
"אולי הוא לא חשב שזה כ"כ חשוב," היא קטעה אותי מהתנצלותי
המגומגמת. נו, בטח שהוא לא חשב שזה חשוב, נראה אותו יוצא עם
נכה. "זה קרה שהייתי קטנה, בקיבוץ, גיליתי קצת יותר מדי
מוטיבציה ברפת ו..." היא נשכה שפתיים ועשתה תנועת חיתוך כזאת
עם הארבע אצבעות שנותרו לה. "ואללה," הצלחתי להפשיר את הפרצוף
הקפוא שלי ולעלות חצי חיוך, "העיקר שהלכה רק אצבע."

כשהורדתי אותה בדירה וראיתי אותה פותחת את השער ונבלעת בתוך
הבניין החשוך, ניסיתי בראשי לנחם את עצמי ואותה, אמרתי לעצמי
שזאת רק הזרת ושזה רק ביד שמאל ככה שזה לא ממש צריך להפריע
לכלום... שאף אחד לא ירגיש ושאפילו אני לא שמתי לב למרות שזאת
הייתה היד שהונחה לי על הכתף בדרך לים, אבל שום דבר לא שינה את
העובדה שהאצבע הזאת פשוט לא הייתה שם.
אחרי הדייט הזה לא התקשרתי וגם היא לא התקשרה, כעסתי על יוני
וכעסתי עליה ובעיקר כעסתי על עצמי, חבל, היה דווקא דייט טוב,
אולי הכי טוב שהיה לי.