אתה מסתכל בעיניי ושואל אם זה מה שאני באמת רוצה. אם הייתי
יכולה לתפוס את הרגע הזה ולהקפיא אותו, ממש להקפיא אותו, שהקור
הנקי יזרום בעצמות התמונה, אני אראה את עיניך התכולות קפואות
במבט תוהה או מבקש או כועס או סתם חסר משמעות.
הזיזים של הקיפאון יבלעו בתבנית לא מובנת של צורה וחד גוניות
משוועת, שאפילו בגדיך הססגוניים לא יוכלו להאפיל עליה.
אולי אתה ממשיך לדבר , להתנועע או לנעוץ מבט, אבל אני איני
בכדי לתת את הפידבק על כל זה.
אני קפואה כמו שלא הייתי מעולם. החיוך שלי אינו מאפשר לכמיהה
לצאת החוצה והידיים משולבות, מגוננות על כל מה שאיני רוצה
לדעת. על כל מה שאיני יכולה לחשוב. גופי זקוף כך שטיפות הנמס
יכולות לזלוף בקו ישר, בגוו ישר.
אתה מבקש ממני משמעות לדברים שלא באמת קיימים. אני אף פעם לא
אדע אם זה מה שאני באמת רוצה, או שארצה ולכן אני מקפיאה אותנו.
אני מנסה לזקק, לאפשר הבנה, שרק ברגע שאני מייחדת את הסיטואציה
מכל שאר הדברים שקורים לנו בחיים, כשאין תנועה ואין זרימה ואין
חוויות ואין רגש ואין אתה ואין אני. רק אז אפשר לנסות ולראות
מה נמצא שם באמת. אם נמצא שם משהו באמת.
אבל הנסיון לא עולה יפה.
היכולת לאפשר משמעות למשהו שאינו ניזון מהיומיום שלנו,
מההיסטוריה שלנו, מהחוויות, מהרגש, מהמחשבה, מהתודעה הוא קפוא.
בדיוק כמונו. אין לו התחלה ואין לו סוף, אין עבר,הווה עתיד.
אין זמן.
כל המושגים בהם אנו מתקשרים,מתחברים או נפרדים לא קיימים.
אולי לריק יש חוקים משלו. ולחוקים אלו, אין משמעות לשאלת הרצון
האמיתי
חום השמש כבר מתחיל להמיס אותנו ולעורר את שנינו לתוך מעגל
החיים.
אתה נעור בחיוורון, מגונן על גופך הרועד ומתקרב אלי.
גופי כבר הפשיר, אך הקיפאון לכד את מחשבותיי.
החיבוק החם שלך מאפשר לי לזוז בניע לא ניע ושנינו מתחילים לדבר
בלי מילים, לסרוג משמעויות בעולמות מקבילים ולתת לרגש להנחות
אותנו.
אתה שואל אם זה מה שאני רוצה באמת.
אני משיבה, שהאמת,זה מה שאני רוצה. |