השמיים בערו מכאב. ישבתי מתחתיהם והם גדולים ורחבי ידיים.
לעולם אין האדם יכול להושיט יד ולגעת בהם, אין הציפור יכולה
לעוף ולחוש אותם, הם גדולים מתואר, לשם שאפתי לשם אני שואפת.
יש לנסות כל דבר, יש לטעום מהכול. לפעמים מרוב השראה המילים לא
מתבטאות, לפעמים מרוב חיים הכל מתמוטט. אין זה חשוב אם את בוכה
ממש, חשוב אם הצופים חושבים שאת בוכה.
הציור מעביר רגשות, הצילום מונע מאיתנו לדעת מציאות. אסור
לבטוח באדם אלא אם נבראת מצלעו. כסף לא  ממלא חלל בגוף, אהבה
לא תתן תחושה של שלמות.
ריקוד יסעיר אותך מבפנים, השיר נגמר - והנה אתה ריק.
הייתי ללא כל אותם דברים זמן כה רב, אני כבר לא מתגעגעת.
קל לאהוב, קשה לסלוח, בגדו בך ופתאום אינך בוטח? כואב לך
ופתאום אתה בוכה?
תחשוב עליי, תחשוב על הזמנים  הטובים. היו כאלה? בטח שהיו.
תחפור חזק במגירות הזיכרון, ותמצא הכל.
"השתנית", היא אמרה לי, "השתנית לרעה וכואב לי לראות אותך
יורדת למטה." באמת כואב לך? באמת בכית כשגילית מי אני באמת?
אינך יכולה לקבל אדם כמו שהוא. זה דורש ממך שינוי ואינך רוצה
זאת, את לא רוצה לנטוש את הבועה הקטנה והשלמה שלך ולגלות סוף
סוף את המציאות, הכל כך כואבת יש להוסיף.
אני מזמן עברתי את החלום. אני חיה. את קוראת לזה מוות? את
החיים הרי לא טעמת. אינך יודעת מהו מוות.
נולדה תינוקת חדשה, חיים חדשים, שמחה וצהלה במשפחה, ורק לא
ממזמן עמדו להתגרש. מדליקה עוד סיגריה ,מוסיפה גועל לחיים - זה
מה שמונע ממני למות, לדעת שאני יכולה לקלקל.
מעפר באנו, אל העפר נשוב, עפר יש בכל מקום, הרבה חיים
התבזבזו.
אותו שיר מתנגן כבר שעתיים וחצי, אותו שיר ששמעתי אתה. הכרנו
לפני חצי שנה לא יותר, הוא יצא מחיי והיא נכנסה, מילאה את אותו
מקום שהיה בו חלל.
כלכך פשוט למצוא אנושות.
צאו לרחוב, שאפו חיים; צאו לחוף, שאפו אוויר; תצאו מהבית. יהיה
לכם הרבה זמן לשכב על המיטה.
קשה לוותר על התמכרות, היא מחזיקה אתכם בחיים.
אתה כל מה שאי פעם רציתי. כן, הרגע שיקרתי. כמה זה פשוט.
קראת לי שמנה, אמרת שרזיתי, עצמות בלטו בכל מקום, שומן כיסה
הכול מחדש. מה שעולה מהר יורד מהר, נכון גם להפך.
ראיתי אותה חותכת, בוכה, מחייכת, שמחה, מקיאה ואוכלת, מסתכלת
בתקווה לשמיים, מחפשת אהבה, מציירת, יושבת, שוכבת ללא כל חיים,
מאבדת תקווה ושוב נאבקת.
חזקה.
אין שום קשר בין מילים אין שום הגיון בחיים.