החיים הם סרט, ידעתי את זה כל הזמן, אבל עכשיו אני בטוחה.
הכרתי אותו ממש במקרה, היה עומס בעבודה והחברה שכרה אותו כדי
לעזור באופן זמני. שלושה חודשים הוא היה אצלנו, חתיך בטירוף,
גוף של אל יווני, פנים גבריות, מסוקסות כאלה כמו בסרטים: dark
and handsome.
איכשהו הגברים האלה תמיד מתחברים אליי ישר, אני האחות שאף פעם
לא הייתה להם או החבר שלהם או הידידה הכי טובה, והם מרגישים
שהם "מכירים אותי שנים". זה אמנם נחמד, אבל אלוהים, כמה הייתי
רוצה להיות מדהימה, כזו עם גוף מהמם ושהגברים החתיכים האלו לא
יראו בי אחות, אלא מאהבת, אבל ככה זה, אני מניחה.

בכל אופן, דיברנו על הכל, נמשכתי אליו כמו מגנט אבל הוא - לא
היה לו מושג, קלולס לגמרי. התנהג אליי כאילו שאני אחותו הקטנה.
אחרי שלושה חודשים הוא הלך, העומס ירד והחברה הורידה את התקן
שלו. הוא הלך כמו שהוא בא, בפתאומיות, בלי הודעה מוקדמת, לא
התקשר, לא אמר כלום, ככה. עברו מאז שלוש שנים ולא שמעתי עליו
כלום. לפני שבועיים פגשתי אותו לגמרי במקרה, בכנס. מסתבר שהוא
סיים ללמוד ועכשיו הוא עובד במקום מסודר, מרוויח טוב. התביישתי
לגשת אליו וקיוויתי שיבוא הוא אליי. הוא ראה אותי אבל לא ניגש,
כשהתכוננתי ללכת, פתאום נוגעת בי יד מאחור. עצמתי עיניים
בתקווה אילמת והסתובבתי, תפילותיי נענו, זה היה הוא.

החיים הם סרט, ידעתי את זה כל הזמן אבל עכשיו אני בטוחה. שלום,
אמר, את עובדת בחברה ההיא, נכון?
דיברנו קצת אבל השיחה הייתה לגמרי לא קולחת, הלכתי הביתה
בתחושת החמצה והחלטתי לנסות לברר עליו כמה שיותר פרטים, יש לי
זמן, אנחנו עדיין צעירים. אתמול שמעתי שיחה בין שניים
מהעובדים, מקטעי דברים הבנתי שהם מדברים על מישהו שעבד אצלנו,
כשהתקרבתי יותר שמעתי שאחד העובדים שלנו לשעבר ניסה להתאבד
והוא במצב קשה מאוד ואז שמעתי את השם שלו... הייתי המומה, הרי
היה לנו עוד כל כך הרבה זמן.

נסעתי מיד לבית החולים לראות מה מצבו, עכשיו כבר הבנתי שהזמן
יקר. נכנסתי לבית החולים, למיון הקר, ושאלתי איפה הוא שוכב.
בטיפול נמרץ, ענו לי. עליתי מהר במדרגות, לא אכפת לי, אני אגיד
לו שאני רוצה אותו, אין לי מה להפסיד, הוא היה יכול למות.
נכנסתי למחלקה, שאלתי לשמו והפנו אותי לחדר מספר תשע. שמעתי
משם קולות בכי, נכנסתי וראיתי אישה מבוגרת יושבת על כיסא ליד
המיטה, אימא שלו, התברר לי בהקדם. הוא היה מונשם, מחוסר הכרה,
עם צינור בתוך הגרון והיו לו מין רעידות כאלה בגוף, אמרו שהן
לא רצוניות, אי אפשר לראות אותו מרוב מכשירים, הכל מצפצף וכבר
לא היה לי אכפת אם הוא רוצה אותי או לא, הייתי מוכנה שהוא יראה
בי אחותו הקטנה, רק שיספר לי למה לעזאזל הוא עשה את זה.

אימא שלו אמרה שלא מצאו אותו מוקדם מספיק, המוח שלו לא קיבל
חמצן במשך זמן ארוך, אם הוא יחיה הוא יישאר צמח, לתמיד, הוא
איננו, נשאר רק גוף שילך ויקמול אט אט, גם אימא שלו לא יודעת
למה הוא עשה את זה. רק לפני שבועיים פגשתי אותו שוב, אחרי שלוש
שנים, הייתי בטוחה שהגורל מנסה להגיד לי משהו, כנראה הוא ניסה
להגיד לי משהו אחר.
החיים הם סרט, ידעתי את זה כל הזמן אבל עכשיו אני בטוחה.