הריבה הייתה טעימה, אפילו ערבה לחך. אמנם היה צליל של טעם
לוואי, אך ממש קל שבקלים. התכוונתי לסיים את ארוחתי הדלה ולשים
את הצנצנת הריקה בכיור שבמטבח, ואז שמתי לב כי בעצם אכלתי ריבה
שפג תוקפה: אם עכשיו מאי 2007, תוקף הריבה היה עד 30 ביוני
2004 (!) בלבד.  תחושת הטעם התחלפה באחת בתחושה אחרת, לא נעימה
כלל.  טעם הלוואי תפס תאוצה ואני תפסתי כי משהו פה מאד מאד לא
בסדר.

הפעם אעמוד על זכויותיי, החלטתי. מישהו ישלם על כך ביוקר,
ומישהו אחר, כלומר אני, ירוויח, והמון. לא לחינם למדתי משפטים
ארבע שנים. לא עברה דקה או שתיים ומספר הטלפון של הנהלת טיב
רעם היה ברשותי. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי את המנכ"לית מפזזת
במסיבה בצפון תכנית למד. אשה בת 53 שנראית מקסימום בת 35.
"שלום; את המנכ"לית דפנה לוין בבקשה." כמובן שמזכירתה האישית
הערימה עלי קשיים, אך התגברתי עליהם באסרטיביות. המנכ"לית
נשמעה עייפה ואולי אף משועממת ברגע הראשון, אולם כששמעה על
הריבה העתיקה שנשלפה רק שלשום ממדפי המרכול היוקרתי והנוצץ,
ניעורה לחיים. "זה לא יכול להיות. לא אצלנו," אמרה בפסקנות,
"יש לנו בטיב רעם תו תקן מחמיר במיוחד," עדכנה אותי והוסיפה
בפסקנות, "היה נעים לשוחח עמך." דמיינתי בחשש את השפופרת יורדת
למקומה המקובל ועמה כל תקוותי להתעשרות קלה. "הקבלה מהקופה
עדיין אצלי," השחלתי, "ואין בכוונתי לוותר." לפתע, לא ברור
מדוע, השתנה טון דיבורה. הפסקנות הפכה לידידותיות מוגזמת
והשיחה קיבלה גוון קונסטרוקטיבי.

הפגישה ביני לבין המנכ"לית נקבעה לשש בערב, בחדר האישי שבקפה
"מקסים" שבכיכר. אני הבאתי את צנצנת הריבה ואת הקבלה. דפנה
לוין הייתה אמורה להביא 10,000 יורו (לא הסכמתי לדולרים)
במזומן, בשטרות קטנים לא מסומנים ולא עוקבים. המלצר הוביל אותי
לחדר האישי דרך דלת מוסווית כהלכה. "דפנה תגיע עוד מעט" הודיע
בקול חרישי והציע לי אספרסו קצר. הסכמתי וחיכיתי.

דפנה הגיעה בדיוק בשש ושבע דקות, ובידה שני תיקים. פתחתי את
התיק הגדול וספרתי. 200 שטרות משומשים של 50 יורו. יפה. יפה
מאד. הסכמים יש לכבד. הושטתי לה את הצנצנת עם עקבות הריבה.
דפנה פתחה את התיק הקטן, הוציאה משם כפית ארוכה והחלה ללקק
בתאווה בלתי מוסתרת את סימני הריבה ממעמקי הצנצנת. כשסיימה את
טיפת הריבה האחרונה הביטה בי בעיון רב, כאילו גילתה אותי מחדש.
"אין לך מושג מה אכלת," אמרה והישירה את מבטה אליי "מזון מלכות
מועשר ומחזיר עלומים שאבדו, אשר פותח בתהליך סודי במעבדה של
קונצרן תרופות שווייצרי לפני ארבע שנים ונמכר לי במחיר כפול פי
20 מזה שאתה קיבלת ממני לפני שתי דקות. אני העברתי אותו לשתי
צנצנות ריקות של ריבה לפני ארבע שנים. בטעות הגיעה צנצנת זו
ממשרדי הישר למדפי המרכול. ארבע שנים אני מחפשת את הצנצנות,"
המשיכה. "ארבע שנים שנדמו לי כנצח, עתה אצטרך כמה שנים נוספות
לאיתור הריבה השנייה". הבטתי בה, הנהנתי בראשי ושתקתי. לא
אמרתי מילה.


נפרדנו כידידים והחלפנו מיילים. דפנה פנתה לדרכה, ואני -
לדרכי. הרהרתי, ולא משום מה, בחינוך הטוב שקיבלתי. חינוך שאמר
שתמיד, אבל תמיד, צריך לקנות שתיים, שלא יחסר. חבטתי קלות
בתרמילי. הצליל החרישי של צנצנת מלאת ריבת עלומים ערב לאוזניי
עד מאד.