מחווה לוים ונדרס

שלום לך, מלאך שבור.
במה תהרהר כאשר מביט אתה עלינו בשנתנו, כאשר נוגע אתה
בחלומותינו?
ודאי מצטער הנך על כי לעולם לא טעמת את טעמה המתוק של שינה
בעקבותיו של יום מפרך.
ודאי משתוקק אתה לחלום את חלומותיך שלך, ולו פיסות קטועות מהן,
וגם אם לא יוותר מהן למזכרת כאשר תקיץ.
ניסים לרוב מסוגל הנך לחולל, מלאך יקר. אך לעולם לא הצלחת
לדמיין את טעמו המתוק של פרי קיץ מרווה צימאון.
נבואות לרוב בפיך, כולן תתגשמנה באחרית הדבר. אך מעולם לא
הצלחת לחוש את טעמן של קרני השמש החמימות, היוצאות לרגע מבעד
לענני החורף הלאים. ולעולם לא תחוש בטיפות הגשם הראשונות, לאחר
שלטונו הארוך של החום הכבד והמעיק.
בני אדם רבים מתפללים אליך כי תגשים את משאלותיהם, אך אל מי
תתפלל אתה בבואך לבקש את מגעה של רוח ההרים? מי יגשים את
משאלותיך הכמוסות שלך?
להצטחק מליקוקיו הלחים של כלב נאמן.
להרגיש את חיבוקו החם של חבר רב שנים.
להצטמרר מתשוקה למגעה הרך של אישה נחשקת. לענג אישה שכזו
באיטיות רבה, ביסודיות ממושכת, להצמיד ידיך הדבוקות אל כפות
ידיה המזיעות, להשתוקק לה בלשונך עוד ועוד, ולחוש לבסוף
בהתפרקותה המוחלטת, לטעום את טעמה העדין, עת תצמיד היא בחוזקה
את רגליה הנרעדות על פניך, ואתה מתנשף ושואף את ריחה המלוח
ויודע כי רגע זה רק לכם הוא שייך. לא למלאכים ולא לאלים ולא
לבריאה כולה.
רק שלכם הוא. מכם ולמענכם בלבד.
רק הילדים רואים אותך אך מבקש היית להיות כמותם. מעולם לא
הייתה לך ילדות, מלאך נעצב שלי, ולכן לעולם לא תנצור את
זיכרונותיה. לעולם לא תדע את געגועי הילדות, החודרים כה עמוק
אל לבבות בני התמותה ומלווים אותם בכל אשר ילכו, עד יומם
האחרון על האדמה שתחתיך. והרי געגועי ילדות אלו מביאים אחריהם
את כל הגעגועים כולם: אלו הרכים, ואלו הדוקרים, אלו המשתלטים
ואלו המחויכים.
ואילו לבך, מלאך אהוב, שבור לאלפי רסיסים, שכן מעולם לא ידע
געגועים מעין אלו ולעולם לא ידע.
געגועים לחלומות החורף, אל פירות הקיץ, אל קרני השמש, אל טיפות
הגשם, אל רוח ההרים, אל חברים וותיקים, הן אלו ההולכים על ארבע
והן אלו ההולכים על שתיים.
געגועים למגעה העתיק, הקדוש, של אישה נשכחת ונחשקת. לרגליה
הנרעדות, לידיה הדבוקות, לריחה המלוח, לטעמה המתוק. לאותו רגע
בודד ונצחי עמה.
געגועים לילדות האבודה שמעולם לא הייתה.
געגועים אל הגעגועים עצמם.
מלאך אהוב, מלאך יקר, מלאך שבור.
האם זו הסיבה לאותה דמעה קרירה הזולגת על לחייך החיוורת, בכל
פעם שרואה אתה ילד מחייך אליך?
כמה דמעות כאלו כבר נקוו תחתיך?
יותר כנראה מדמעותיהם של כל אלו שהתגעגעו אי פעם.
היה שלום, מלאך שבור.
בני האדם ימשיכו להתפלל אליך אך אני אתפלל עבורך.
היה שלום.
                               

חוט הכסף

חוט כסוף מחבר בינינו, חוט עשוי מקרני הירח.
הוא נטווה עוד לפני אלפי שנים בידיו העדינות של מלאך צעיר שנפל
מלמעלה ושכח איך לחזור, כך שבמשך אלפים של שנים הוא יושב וטווה
חוטי כסף, עשויי אור ירח, בין בני אדם בודדים.
בחץ וקשת הוא אף פעם לא הצטיין, המלאך הזה, וגם כך הוא סולד
מכלי נשק, כך שזה אינו נכון, מה שמספרים עליו.
החוט הזה גמיש, ואלסטי. הוא יכול להימתח עד הארצות הקסומות
שבצדו השני של העולם ולהישאר ללא פגע. כל צד וכל עולם.
והוא יכול גם להימתח עד לרחוב השני מימין, ולהיקרע. המלאך רק
טווה את החוטים, הוא אינו אחראי לחיזוקם, מטלה זו מוטלת כבר על
הבודדים עצמם.
כמו את הקשר הגורדי, גם את החוט הזה לא ניתן להתיר בידיים.
אפשר רק לחתוך. ולא, לא צריך מספריים, או סכין, בשביל זה, גם
לא להבה בלתי נראית.
זה פשוט מתרחש מעצמו, כמו ריס שנפל מעין.
אבל כאן אין טעם לבקש משאלות, רק געגועים.