נכנסו אליו, בלי התלבטות איימו עליו. הוא לא חשב לשנייה, מוכן
לבצע כל דבר אחרי האיומים ששמע.

קוראים לו עבד, ערבי ישראלי, בן 26, גבוה, רזה, זיפים על פניו.
הוא מתגורר במוצמוץ עם אשתו ושני ילדיו. הוא אהב להעביר זמן עם
ילדיו, לטייל איתם בטבריה. ילדו הראשון בן שבע, השני בן שלוש.
יש לו שטח ליד הבית, שם הוא מגדל פירות ומזה הוא מתפרנס. אשתו
גננת. המצב הכלכלי של המשפחה לא יותר מדי טוב, לכן היה להם רק
קו טלפון לבית ולאף אחד מהם לא היה פלאפון. הם בקושי מצליחים
לממן את הדלק של האוטו של עבד כשהוא צריך לנסוע לשוק למכור את
הפירות שלו. הוא דאג שאף אחד בכפר לא ילך ויסתכסך עם היהודים.
היה לו חשוב הקשר הטוב בין שני העמים. היהודים עוצרים בכפר
בדרכם לקריית שמונה וקונים את הפיתות, הפירות, הירקות שמייצרים
בכפר.

עכשיו הוא יושב באוטו, מנוע מכובה, מחשבות רצות לו בראש. מנסה
לחשוב מה היו עושים האחרים במקומו, חושב על אשתו, על הילדים
שלו. לא החלטה קלה. הוא נזכר ביום שהם באו אליו, לפני יומיים.
יום של קיץ, חם מאוד כמו כל קיץ בישראל. הוא בדיוק קם למזוג
לעצמו כוס מים כשהם צלצלו בדלת. הוא פתח את הדלת, הם התפרצו
פנימה וסגרו את הדלת. הם היו חמישה, חמושים, פניהם מוסתרים
בכובע גרב. הראשון גבוה, הוא זה שדיבר, שלושה מהם נראו אותו
דבר והחמישי שמנמן שהחזיק מטען כשהם נכנסו לביתו.
"אתה רואה את המטען הזה? עוד יומיים אתה הולך ב-15:00 לטיילת
בתל אביב ומתפוצץ."
מבוהל, עבד ניסה לברוח מהבית אך השמן תפס אותו וזרק אותו על
הרצפה, בלי מילים. הגבוה התכופף לעבד והמשיך:
"אם לא תעשה את זה, אנחנו רוצחים את משפחתך... לא כדאי לך לדבר
עם המשטרה אם אתם רוצים להמשיך לחיות. המטען ליד השולחן,
ב-15:00, עוד יומיים בטיילת... נתראה בגן עדן."
הם יצאו. מאחוריהם השאירו דלת פתוחה. עבד לא ידע מה לעשות. הוא
השאיר פתק לאשתו: שהוא אוהב אותה, שלא יהיה ביומיים הקרובים
בגלל שהוא צריך לנסוע לדרום. הוא סידר את הבית כך שלא תראה שום
דבר חשוד, לקח את המטען ויצא לכיוון האוטו.

ביומיים האלה הוא נסע ללא מטרה, ישן באוטו, נסע, ניסה לחשוב על
כל מה שקרה אך לא הצליח להתרכז. המילים רדפו אחריו: "עוד
יומיים, ב-15:00, בטיילת". בלי ששם לב היום הגיע והוא נמצא בתל
אביב, באוטו, בוהה בים. השעה 14:30.
הוא הסתכל על הילדים שבדרך לים עם ההורים שלהם. הסתכל על החיוך
שלהם, הקשיב לצחוק שלהם... "כמה אני אתגעגע אליהם", חשב כשנזכר
בילדים שלו. חש את הכאב של ההורים שעוד כמה דקות אולי יאבדו את
ילדיהם. הבין את מה שהם יאבדו. "אולי עדיף שאני אברח? שאני לא
אעשה את זה? אם אני לא עושה את זה את משפחתי הורגים... אם אני
כן עושה את זה אני זה שרוצח ילדים, הורים שחפים מפשע. אני לא
רוצה להיות אחראי לרצח הזה. אם אני לא אעשה את זה בטח יאיימו
על מישהו אחר כדי שיעשה את זה, ומה עשיתי בזה? סתם הרגתי את
המשפחה שלי ואת עצמי... אני לא ביקשתי את זה... אני לא רוצה
במלחמה הזו, רציתי שלום, להמשיך לחיות בשקט עם אלה שאני אוהב".
הוא עצם את עיניו והחזיק את הדמעות. "מה אני אעשה?"
הוא יושב באוטו, מסתכל על הים, על הגלים, על הנוף, כמה שהכול
כזה שקט ויפה. 14:50. השעה מתקרבת. הוא עדיין מתלבט. מוציא את
הארנק שלו ומסתכל על התמונה של אשתו. מתבונן בעיניים שלה. נזכר
בפעם הראשונה שהוא ראה אותה. היא הייתה כזאת יפה, עם חיוך
מדהים, עיניים חמות, כובשות. המבט שלה כשהם התחתנו. כמה חודשים
לאחר מכן נולד הבן הראשון שלהם. הרגע שהוא החזיק אותו בפעם
הראשונה. אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממנו.
הוא מחפש עט באוטו. סוף סוף מצא. 14:55. מסובב את התמונה של
אשתו אל הצד הריק. מחזיק את העט ביד השנייה.
"היי,
את בטח שואלת את עצמך למה דווקא אני מכל העם שלנו עשיתי את זה.
אני שלא הסכמתי לסכסוכים עם היהודים, אני שהשקעתי את רוב החיים
שלי בניסיונות לפייס... אני עושה את זה כדי להגן עליכם, בגלל
שאני אוהב אתכם. לא אני בחרתי בזה... הכריחו אותי, אם לא הייתי
עושה את זה היו הורגים אתכם... שאני כל כך אוהב. אני כבר..."
פלאפון מצלצל. הוא לא הבין מאיפה. אין לו פלאפון, אף פעם לא
היה לו כסף. ברבע השנייה האחרונה הוא מבין מאיפה הצלצול.

"היום ב-15:00, נרצחו בפיגוע חמישה אנשים, בקרבת הטיילת בתל
אביב. האחראי למעשה הנו מחבל בן 26. אשתו אינה מבינה איך הוא
יכל לעשות דבר כזה. היא לא הכירה שהוא משתתף בארגוני טרור.
חמשת הנרצחים הנם ילד בן שמונה עם אמו בת ה-29 שהייתה בהריון.
האם השאירה מאחוריה את בעלה ואת שני ילדיהם, בני חמש ושלוש.
נערה בת 15 עם חברה בת 17 וילדה בת 12. נפצעו עשרות אנשים, 15
מהם במצב קשה. הנפגעים פונו לבתי חולים באיזור תל אביב."

זהו סיפור של ערבי ישראלי שגר עם משפחתו בארץ ישראל. הוא אהב
את החיים שלו, לא ביקש כלום אלא להמשיך לחיות בשקט ושלווה עם
הקרובים שלו. ביום של הפיגוע רוב מדינת ישראל שנאה את הבן אדם
הזה על המעשה שלו. כמה ימים לאחר מכן הרוב יישכח ממנו. ארבע
משפחות לפחות לא יפסיקו לשנוא אותו בשנים הקרובות. משפחות
שנלקח מהם בן משפחה, שנפצע קשות אחד מהם, שבגללו לא יוכל לחיות
חיים שגרתיים כמו שהיה פעם.
בשביל כל ישראל ברור שעבד עשה את זה בכוונה ורצה לרצוח כמה
שיותר אנשים ולהרוס את חייהם של חלק גדול מהישראלים. גם לו
הייתה משפחה. המשפחה שלו עדיין לא מבינה איך דבר כזה קרה.
התקשורת לא תחקור את הנושא יותר מדי לעומק ופשוט תגיד שהוא היה
חלק מארגון טרור כלשהו, בלי להקשיב לדבריה של אלמנתו. ילדיו
נשארו בלי אבא.
עבד חשב על המשפחות של האנשים שיהרגו. לא החליט סופית שהוא לא
יעשה את זה אבל חשב על זה, הוא לקח אותם בחשבון, הם גרמו לו
להתלבט במעשה. החיים פשוט לא נתנו לו את הזמן להחליט מה הכי
נכון לעשות ומי ששלח אותו פשוט החליט בגורלו. הם פוצצו את
המטען כשהוא כתב את המילים האחרונות שלו למשפחתו.

לעבד פשוט לא הייתה ברירה. לא נתנו לו לבחור. מה עם האחרים
שאיימו עליהם כמו עבד ואנחנו לא יודעים על הסיפור שלהם?