יוליה הייתה הבת של המיליונר אדון מונטיני. אדון מונטיני חי
בסוויטת פאר בקומה האחרונה של גורד שחקים בניו יורק. לאחר שעשה
את המכה שלו מעסקי תיאטרון ומחזות באיטליה, היגר, כמו כל שאר
המיליונרים סביבו, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: ארצות הברית.
בפני אנשי עסקים אחרים הוא היה אחד האנשים הגדולים, החשובים
והמנופחים ביותר בכל ניו יורק העסקית. אך דבר אחד הם לא ידעו,
הדבר שאליו היה האדון הגדול והמנופח רגיש מאוד: בתו, יוליה.
יוליה הייתה כל עולמו של איש העסקים הממולח. כל דבר שחשקה בו
יוליה, קיבלה. בתחילה היא הסתפקה בצעצועים שכל ילד אוהב כשהוא
קטן: בובות פרוותיות, בובות צעצוע, בארבי, ועוד רשימות
אינסופיות. אבל כסף לא היה חסר, והאושר של בתו היה הדבר הכי
חשוב בעולם למר מונטיני. הילדה גדלה, ודרישותיה נהיו נחרצות
יותר, היא רצתה חוטיני, ביקיני, ומיני, ועוד כל מיני שטויות של
נערה מתבגרת. אבל לסוחר לא היה אכפת, היא הייתה חשובה לו מאוד,
ומה היו כל אלה עבורו, סוחר בעל ממון כה רב?
אך כל זה השתנה ביום שיוליה, ילדתו המקסימה, ביקשה הצעה משונה
ביותר. יום בהיר אחד (בטח בהיר, הקומה האחרונה של גורד שחקים,
איך לא?) ניגשה יוליה אל אביה האוהב, ובחיוך מתוק שאין כמוהו,
חייכה לאביה ופתחה בבוקר טוב. איך שהוא התמוגג כל פעם שהוא ראה
את המבט הזה. אין שום דבר בעולם שישתווה לפרצוף הזה. "בוקר
אור!" ענה הוא. יוליה, כאילו לא ראתה את האיש ההוא מזה הרבה
זמן, החלה להחמיא לו כמה צעיר הוא נראה הבוקר וכמה חסון. הוא
כמעט התמוטט מרוב אושר. הוא שאל אותה מה העניין, והיא, כאילו
כלום. ממשיכה בדרכה. אבל מיד לפני שעברה את הפינה לכיוון חדר
האוכל, היא עצרה, כאילו נזכרת פתאום במשהו שולי ששכחה. היא סבה
חזרה על עקביה ונעמדה מול אביה הקורן עדיין, עם פרצוף מיופיף
עוד יותר ממקודם. "אבא, אתה יודע, כבר הרבה זמן אני ילדה
טובה... לא מבריזה מבית ספר, חוזרת בזמן הביתה מיציאות בימי
שבת ומכינה שיעורים. חשבתי אולי..." לא יודעת איך לנסח את משפט
המחץ, "הייתי רוצה מרפסת..." איש העסקים, שלעתים רחוקות מאוד
הופתע, נאלם דום. "אבל חומד, איך נבנה מרפסת בקומה האחרונה של
גורד שחקים באמצע ניו-יורק? השתגעת?!" יוליה הזעיפה פנים כמו
ילדונת קטנה שנחושה בדעתה להצליח במשימה הרת גורל. "אבל אבאאא!
אני ילדה טובה! אני מבטיחה להיות טובה יותר! אני... אני...
אני... אני גם אסדר לעצמי את המיטה כל ערב! מבטיחה!" ושוב,
בהבעה חסרת ישע, כזו שאיש העסקים לא יכל לסרב לה. "טוב, טוב
בתי, נבנה מרפסת." יוליה קפצה משמחה, נשקה על לחיו של אביה
ומיהרה למעלית הראשונה שתיקח אותה אל קומת הקרקע, משם אל בית
הספר יסיע אותה הנהג שלה.
חודשים עברו, והמרפסת התקדמה יפה. יוליה נהגה לשבת ולצפות
בדריכות על העובדים השחורים שעבדו לבנות את המרפסת שלה. שלה.
אחד כמעט נפל, אבל זה היה שווה את הסיכון, בכל זאת, לא לכל אחד
יש מרפסת בגורד שחקים. למרות שהקבלן אמר שזה לא רעיון חכם בכלל
לבנות מרפסת, ועוד על הקומה האחרונה של גורד שחקים, לה לא היה
אכפת, זו הייתה המרפסת שלה.
לבסוף, המרפסת הייתה מוכנה. יוליה חנכה את המרפסת בשינה בחוץ
למשך לילה שלם. ובבוקר, לא הייתה ילדה מאושרת ממנה. מכאן הקשר
בין המרפסת ליוליה התפתח ונרקם כקשר בל יתואר ואחד שלא תועד
בהיסטוריה בין מרפסת לילדה. הם היו כל-כך קרובים, שיוליה סיפרה
את כל הסודות הכי כמוסים שלה למרפסת. דברים שהיא אפילו לא
גילתה לאבא שלה, שהיא מאוד אהבה. בכלל, אבא שלה היה האחד הכי
אהוב עליה מכל העולם מלבד המרפסת. הוא קנה לה מה שהיא רצתה
והיא פשוט אהבה אותו, סתם כזה.
ערב קיצי אחד, יוליה החליטה להישאר על המרפסת שלה ולדבר אליה,
שמעה קול חלוש מלמטה שצועק משהו לא מובן. יוליה נעמדה על רגליה
ונשענה על המעקה. למטה על הקרקע, עמד ילד, בערך בגילה של
יוליה, עם מגפון ענק שצעק כלפי מעלה. יוליה ניסתה לראות מבעד
לערפל שתמיד אפף את הדירה שלהם, בכל זאת, קומה אחרונה בגורד
שחקים, לא צחוק. היא התאמצה לראות מי זה העומד שם, וראתה שזהו
נער פשוט, לבוש בגדים פשוטים, אשר צעק, אליה. הוא הרגישה משהו
בערך באזור החזה, היא לא ידעה מה זה... אבל זה היה מוזר, זה
היה נחמד. היא רצתה לפגוש את הנער. היא רצה מהר כמה שיכלה
לכיוון המעלית, לחצה על הכפתור של המעלית. מזל, היא בדיוק
הייתה בקומה. לחצה על הכפתור של קומת הקרקע, וחיכתה. לבסוף
המעלית עצרה בקומת הקרקע ב"דינג" אופייני למעליות של ניו-יורק.
יוליה פילסה את דרכה בין כמות האנשים העצומה שעמדו בלובי, בלי
לשים לב לאף אחד. היא פרצה לרחוב בחבטת דלתות איומה שכמעט קרעה
אותן ממקומן. היא הסתכלה ימינה, שמאלה, אבל הנער לא היה שם.
מאוכזבת, היא התחילה לחזור חזרה אל גורד השחקים, כשהיא שמעה
מין "פססט" כזה, היא הסתכלה, וראתה את אותו ילד שצעק לה מלמטה
עם המגפון. הוא עדיין אחז בו. היא התקרבה אליו, משהו בו משך
אותה. היא לא יכלה לעצור, עוד קצת, עוד קצת, הם כבר היו ממש
קרובים, הם נעצרו סנטימטר אחד מהשני, כל אחד מריח את ריח גופו
של השני, מביטים זה בזה, ולא יודעים מה לעשות, ושניהם מרגישים
את הדבר המוזר הזה בצד שמאל של החזה. מה זה? לבסוף, הוא התחיל:
"יש לך מרפסת יפה." היא, בצניעות אבל ברשמיות: "תודה." הם
הביטו אחד בשני לעוד שנייה אחת, ונפרדו.
ברגע שיוליה חזרה הביתה, היא סיפרה לאבא שלה על ההרגשה המוזרה
הזו שהיא הרגישה. והוא, מחייך, לנוכח היופי שבפגישה הראשונה של
בתו. הוא נזכר בפגישתו הראשונה. "מי זה הילד ההוא?" והיא ענתה,
במעין פיזור דעת: " לא יודעת, שחום עור כזה... נחמד..." ברגע
ששמע את הזכר של נער שחור שיהיה קרוב לבתו, הוא איבד את
שפיותו. הוא צעק ואסר על יוליה להיפגש עם הנער, ואמר לה שלא
יצא לה שום דבר טוב ממנו, ושאנשים כמוהו לא מביאים תועלת אף
פעם.
יוליה נדהמה מתגובת אביה, שמעולם לא התייחס אליה כך. היא פרצה
בבכי ורצה לחדרה, כזה עלבון היא לא ספגה מעולם, בייחוד לא
מאביה שכל-כך... איך לומר, העריכה, בגלל כל הכבוד שלו והכסף.
יוליה לא הבינה מה רע בקשר עם אותו ילד, אבל היא לא חשבה על כך
יותר מדי, היא נפגעה כל-כך מתגובת אביה. אבל אם הוא אמר, כנראה
הוא צדק. ימים עברו, ויוליה לא הזכירה עוד את אותה פגישה. היא
ניגשה אל אביה ושאלה אותו לדעתו: "אבא, מה אתה אומר, אולי
נחגוג את המרפסת במסיבה עליה? היא כל-כך יפה ומסיבה כל-כך
מתאימה לה!" האב, שכידוע אהב את ביתו עד לאין גבולות, כמובן
הסכים להצעת ביתו. המסיבה תוכננה להיערך בדיוק שבוע ויום מאותו
יום. יוליה הכינה הזמנות, ועל ההזמנות נכתב: מסיבה בביתה של
יוליה, רחוב מספר 11, בקומה האחרונה של גורד השחקים.
ביום המסיבה, יוליה חיכתה, וחיכתה, וחיכתה, אבל אף אחד לא בא.
לבסוף, היא התיישבה בחוץ, על המרפסת שלה, שהייתה החברה הכי
טובה שלה. לפתע נשמע צלצול בדלת, אבל היא נשארה לשבת. בחוץ,
עמד הילד שחום העור. אדון מונטוני ניגש אל הדלת, הביט דרך
העינית ונזעק. מעבר לדלת עמד ילד שחום עור, הוא פתח את הדלת
והתחיל לגדף אותו בכל מיני דברים שיוליה לא שמעה, לא היה אכפת
לה. לבסוף היא שמעה את הדלת נטרקת בעצמה ואת אביה מתקרב אליה.
הוא חיבק אותה, חיבוק חמים. יוליה, עם דמעות בעיניים, גמגמה:
"אבא?" והוא ענה: "כן, מתוקה?"
"מה זה מה שסיפרתי לך, כאן, בחזה... ולמה זה כואב?"
איש העסקים לא ידע לענות לה, הוא שתק.
"אבא?" היא המשיכה, מתייפחת.
"כן?"
"אתה יכול לקנות לי... חבר?"
הוא הלך, מבויש, והיא נשארה לשבת על המרפסת.
היא ישבה שעות על המרפסת, בוכה. ולא מבינה, למה היא לא מנחמת
אותה.