היו לו עיניים כבויות. עיניים חומות כהות כאלה שלפעמים אתה
מביט לתוכן ולא בטוח אם האדם מולך בוהה, תוהה או סתם לא קיים
במובן מסוים. היו לו עיניים כבויות ואפילו כשהוא התחיל לצאת
אתה, הן לא נדלקו. שום ניצוץ לא ניעור בו כשהציע לה נישואים
ורק זיק קטן של שמחה, כשעמדו יחד תחת החופה, התעורר. זה היה
יותר בגלל שהוא שמח שהוא נכנס בתלם, בגלל שהוא יגרום למשפחה
שלו להיות מרוצה ממנו - אם רק הייתה קיימת. בעצם, שאל עצמו שוב
ושוב, למי אני צריך להוכיח ואת מה?
אבל הוא היה אדם נורמטיבי, לפחות לכאורה. עמד במסלול
הצבא-אוניברסיטה-עבודה בחברת ביטוח (קשה למצוא עבודה שקשורה
לתואר בארכיאולוגיה ובשפות קדומות) ועכשיו הוא ימשיך את המסלול
לנישואין-משכנתה-ילדים. יום אחד הוא יגיע לתחנה הסופית: בית
אבות-בית קברות.
האם הוא אהב אותה? הוא לא יודע. הוא לא יודע בכלל מה זאת אהבה.
היא הייתה הראשונה שלו בכול. זה אולי נשמע מוזר שאדם מתנשק
לראשונה בגיל 26 ושוכב לראשונה עם אשתו וגם זה חודשים ארוכים
לאחר הנישואין. האם אפשר לאהוב בלי להרגיש שאוהבים אותך?

הוא ישב זקוף במיטה הזוגית החורקת שלהם. עדיין אין ילדים. הוא
מרגיש איש אפור בבית אפור עם אישה אפורה וחיים אפורים. היד
ממוללת את השמיכה הדקה, אשתו מסירה את בגדיה בשקט, החדר חשוך
כמעט לחלוטין - רק מנורת לילה קטנה בצד שלו מטילה אור קלוש
וצללים מאורכים. היא יושבת ומיד נכנסת מתחת לשמיכה. היא רוצה
ילד. והוא? הוא לא יודע אם הוא רוצה באמת. למה להביא ילד לעולם
כזה מגעיל? למה שהילד שלו יסבול? ומה יקרה אם ייוולד לו ילד
והוא לא יוכל לאהוב אותו באמת? אבל הנה, הוא גדל רוב חייו ללא
אהבת אב ואם, ובכל זאת יצא בסדר. האומנם?

משהו בו מת כשהיה ילד. גסס מהר ואז פרפר קצת, גנח ומת. הוא לא
זוכר את היום שבו הוא מת באמת. האם היה זה ביום ששוטר נכנס
לביתם בפנים נכאות והודיע לאימו, שלבשה את אותה שמלת-גופיה
כחולה מכותנה עם פרחים, אוחזת מגבת מטבח בידה האחת וכף ביד
השנייה, שבעלה נפגע בתאונת דרכים ושקבעו את מותו כבר על הכביש?
הוא זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, ובכל זאת היה רק בן 5.
כף נופלת, מבט תדהמה ורעידות בכל הגוף, כאילו התחשמלה. ופתאום
יבבות כבושות שהתחילו לצאת ממעמקי גופה והפכו לצווחות לא
אנושיות, מפחידות. אחותו בת ה-8 הייתה בבית הספר ולא נאלצה
לחוות את הסיוט הנוראי הזה. חוסר אונים. פחד. קפיאה. היה קצת
קשה להבין ולקלוט שאבא לא יבוא יותר.

הוא מוריד את הגופייה שלו, מסיר את המכנסיים והבוקסר ומטיל
אותם על השטיח מקיר לקיר. נכנס למיטה, הגרביים עדיין עוטפות את
כפות רגליו. הוא נשכב על צד גופו ומביט באשתו. אשתו, זה בעצם
שווה לאישה-שלו. האם היא האישה שלו? הוא לא מרגיש ככה, הכול
מרגיש לו זר כל כך, מנוכר כל כך. שום דבר לא שלו באמת בבית
הזה. הוא לא קשור לשום דבר. מרגיש כאילו בכל רגע הוא יכול פשוט
לקום וללכת - אפילו בלי תיק - ולא לחזור לעולם. שום דבר לא
קושר אותו לשם. שום דבר לא יחסר לו. גם לא היא. היא מביטה בו
ושולחת יד הססנית לעברו. כאילו לא נשואים הם מחצית השנה. כאילו
זו הפעם הראשונה שהיא נוגעת בו ועוד לא בטוחה שמותר.

האם מת כשעמד בחליפה קטנה על שפת הקבר, ממלמל תפילה תוך שהוא
חוזר מילה במילה על מה שהרב אומר? שמש חזקה צורבת מעליו, השחור
חם כל כך ואנשים גדולים מכניסים בובה עטופה בתחבושות לבנות
בגודל של אבא לבטן האדמה. אימא עומדת בחצאית שחורה בגזרה
מיושנת עד הברך, חולצה שחורה עם שרוולים עד הכתפיים ופתאום
צורחת, בועטת ברגליים, מרביצה בידיה על אנשים, על האדמה ואנשים
מצקצקים בלחש. "מסכנה", הוא שומע אותם לוחשים. "רק בת 30 בקושי
וכבר אלמנה עם שני ילדים".
דודה לאה, אחותה היחידה, באה אליה ומחבקת אותה עם גופה
השברירי, מגישה לה בקבוק מים וכדור הרגעה. היא בקושי דוחפת את
הכדור לפיה ובולעת את המים. ממשיכה לבכות.

הוא זוכר אותה, מפורקת. מתפרקת לנגד עיניו יום יום. זוכר את
עיניה של אחותו, עיניים גדולות ועצובות ואת עיניה של אימו -
עיניים מצומצמות, לוטות בדוק של ערפל וכאב נפשי, מכונסת בעצמה
עם כל יום שעובר. רק מאוחר יותר למד שלאימו היו קצת בעיות
נפשיות בעבר, אולם המשבר העצום שחוותה עקב מותו של אביו, רק
דחף אותה עוד יותר למטה, למעמקי שברון הנפש. היא חדלה לתפקד
מעט בכל יום שעבר. שוכבת שעות במיטה וממררת בבכי או בוהה
בתקרה, בקושי אוכלת, בקושי מדברת. מתאבלת וטובעת באבלה הפרטי,
שוכחת שישנן שתי נשמות שתלויות בה.
הוא מרגיש רע. הוא מרגיש שאימא הולכת ונוטשת אותו. הוא כועס
עליה, אבל לא יכול היה שלא לחשוב איך הוא כועס על אימא שאוהבת
אותו כל כך (כבר שכח, נאנח חרישית, איך זה כשאימא מחבקת ומתי
פעם אחרונה אימא אמרה לו "אני אוהבת אותך". מתי בכלל פעם
אחרונה שמע את המשפט הזה והרגיש בתוכו שהוא אמתי ובא מהלב? מתי
אי פעם בכלל אמר אותו ואכן התכוון לכל מילה בו?) אחרי שדבר כה
נורא קרה.
האשמה עצמית. שוב חוסר אונים נוראי. בהתחלה השכנות עוד היו
באות ומבשלות, מנסות להקים את האם שנראה היה שהפכה לקטטונית
לפעמים. אחר כך הן המשיכו בחייהן והילדים חיו על כריכים שהיו
מכינים לעצמם. מדי פעם מכינים תה או כריך לאימא ומביאים למיטה,
שהייתה דוחה אותו הצדה אף בלי לומר "תודה". לובשת אותה שמלה
פרחונית ירוקה (לא הייתה מסוגלת ללבוש את הכחולה שלבשה בשעת
בשורת האיוב. חתכה אותה בהתקף זעם לחתיכות, זרקה לשירותים,
שפכה עליהן אקונומיקה והורידה את המים בשירותים שוב ושוב עד
שנעלמו), מחלפות שיערותיה החומות והיפות הפכו להיות פקעת
מרושלת, מלאת קשרים ואניצי שיער יבש נופלים לצד לחייה, שהפכו
שקועות. עיניים כהות עמומות משובצות בארובות עיניים כהות אפילו
עוד יותר, כאילו קפצו עליה הזקנה והתשישות בבת אחת. הוא זוכר
אותה שוכבת על המיטה במשך שעות ובוהה בתקרה.
זה מפחיד אותו.

הוא נישק אותה קצת בצוואר, קצת על השפתיים. שפתיה היו קפוצות.
היא הייתה מכווצת כולה והוא ניסה לפתוח אותה, שתהיה רכה אליו.
שפעם אחת, לעזאזל, תהיה רכה כלפיו! ידו חפנה את שדה הימני והיא
פלטה אנחה חרישית. "אני רוצה שנעשה ילד", היא רק אמרה. "אז
נעשה", זה רק מה שיכל להשיב. ולאחר מספר ליטופים, שאל בחשש:
"את מוכנה למצוץ לי?"
"שוב אתה מבקש?" נאנחה, "זה משפיל אותי, זה נראה לי מגעיל".
"אני רק רוצה שתנסי, זה יסב לי עונג רב", ביקש שוב בתחינה.
פנטז זמן רב כל כך על הסקס שיהיה לו כשתהיה לו בת זוג. כל כך
הרבה סיפורים שמע בצבא ובמילואים, קרא רבות באינטרנט, ראה סרטי
פורנו. האם כל הגברים הפריזו בסיפוריהם? האם כל הנשים בפורנו
בדיוניות? האם הלכה למעשה, כולן כמו אשתו? שקטות, דוממות,
מקבלות אותו אליהן כאילו היו חייבות? וכשאזר אומץ לבקש ממנה
שרק תצפה אתו באחד הסרטים ותראה מה עושים ואיך, השיבה בבוז:
"הן זונות. כולן זונות שם. אתה מצפה שאישה כמוני תתנהג ככה?
בחיים לא".
וברקע אישה גונחת, מלקקת שפתיים. גבר חודר אליה בחוזקה,
מחליפים תנוחות רבות ופתאום קמה מעליו ומוצצת לגבר עם האיבר
הגדול בתאווה, כאילו חייה תלויים בזה. הוא כל כך קינא בגבר
הזה. אבל היא נגעלה והוא בלע זאת בשתיקה. הוא נכנס אליה
חרישות. היא מחבקת אותו, שיערותיה מפוזרות על הכר, הוא רואה
אותה עדינה כל כך, שברירית כל כך תחתיו. הוא עצם עיניים וניסה
להתרכז.

הוא זכר שהיה לו קשה להתרכז בבית הספר. כיתה א', ילד מופנם,
שקט, ביישן. בקושי מצביע, עיניו החולמניות בוהות מחוץ לחלון או
על הלוח מאחורי המורה. הוא מצייר בשולי המחברת, משרבט על
השולחן, חורט בו עם סרגל ואחר כך עם סכין יפנית קטנה שמצא
במגירה של אבא שאותה היה אסור לפתוח. חורט שוב ושוב ושוב, עד
שהיה מסיר שכבות רבות מהשולחן. לפעמים חרט באוכל, לפעמים חרט
באדמה, לפעמים חרט על גזע עץ עתיק. בתקופה ההיא עוד לא חשב
לחרוט על גופו.
אל דאגה, זה עוד יגיע, והתחושה הזאת של לחרוט בעצמו, עוד תגיע
במלוא העוצמה, בתשוקה בלתי נלאית ובלתי נשלטת להכאיב לעצמו
וכמה שיותר.
זהו עוד בוקר מבין בקרים רבים שבהם הוא מניח על כתפיו הצנומות
של ילד בן שש וחצי ילקוט ירוק כהה וצועד בדרך לבית הספר, אלא
שבמקום להמשיך לבית הספר, ממשיך לגן השעשועים, זורק את התיק
ליד הנדנדות ומתנדנד בשקט, נהנה מרחש המכוניות הנשמעות לעתים
ברקע, נביחות הכלבים, ציוצי הציפורים. לכאורה בוקר כמו בקרים
רבים. אבל רק לכאורה. הוא לא זכר מתי הוא בא.
מתישהו הוא מרגיש שמישהו מביט בו מאחור. הוא מסובב את ראשו
ורואה אותו יושב על ספסל, מעשן סיגריה וצופה בו. "אתה לא הולך
לבית הספר, ילד?", שואל האיש. הוא זוכר היטב כל מילה שלו וכל
מילה שהשיב. "אין לי חשק".
"איך קוראים לך, ילד?" מחייך אליו וחושף חיוך רחב.
"דניאל", הוא אומר. "אני רוצה שיקראו לי דני, כי דניאל זה שם
של זקנים, אבל אימא לא מרשה לי. היא אומרת שדניאל זה שם יפה
ודני זה שם שעושה את השם שלי מגעיל".
"ואתה אוהב את השם 'דני'?" שואל האיש ומאפר את הסיגריה שלו על
הדשא.
"כן", מחייך.
"יופי, אם כך אקרא לך דני. בוא אליי, דני".
והוא בא אליו ומתיישב לצדו. הוא מזכיר לו קצת את אבא ומחמיא לו
שאיש מבוגר בכלל שם לב אליו. כבר יותר מחצי שנה שאף אדם מבוגר
לא מתייחס אליו בכלל. לפעמים המורה רותי הייתה מתקשרת אליו
הביתה ומבקשת את אימו כדי לשאול אותה למה הוא לא בא, אבל בכל
פעם הוא ענה ואמר שאימא ישנה, אימא בעבודה, אימא חולה...
ורותי? רותי כבר התייאשה. בכל פעם דחתה את השאלות ליום ההורים
שמשמש ובא.
הוא מלטף את השער שלו. זה נעים. פתאום האיש קם ומבקש ממנו לבוא
רגע מאחורי השיחים. "יש שם חתלתול חמוד".
והוא הולך אחריו ושואל: "איפה? אני לא רואה!"
"שם למטה", אומר האיש ומסתכל מסביבו ופתאום הוא נופל והאיש
מעליו. הוא מריח ריח חריף של אדמה רטובה מגשם וריח של דשא חזק
ופתאום המכנסיים שלו והתחתונים מופשלים חזק למטה. "מה אתה
ע..." הוא מנסה לומר, אבל האיש מכסה לו את הפה חזק. "אני אוהב
אותך", הוא לוחש.
ודני מחייך לרגע. כמה זמן לא אמרו לו שאוהבים אותו. האיש רק
אוהב אותו. רק רוצה בטובתו, הוא בטוח.
אבל כשהוא מרגיש פתאום כאבים בתוכו שמתפשטים ומריח ריח כבד של
זיעה חמוצה, הוא לא בטוח שכל כך אוהבים אותו. ואולי בעצם כן?
אולי כשאוהבים, אז מכאיבים? גם אימא מכאיבה לו. אימא מכאיבה לו
חזק בלב הוא מכאיב לו חזק בגוף. אולי ככה נשים אוהבות וככה
גברים אוהבים.
ופתאום נוזל דביק זורם בין ירכיו הלבנות והאיש קם ואומר לו
בקול רציני ונוקשה: "שלא תעז לספר על זה לאף אחד! זה הסוד
שלנו".
הוא נעלם.
דני לא מבין למה היה צריך לספר על זה, או יותר נכון למה לא?
האם האיש פוחד שאם אימא תדע שיש עוד אנשים שאוהבים אותו, היא
תקנא? הוא מנקה את עצמו בעלים שהיו על הדשא. כואב לו עדיין,
אבל הוא חושב שהכאב הוא ודאי המחיר לאהבה.

היו עוד מספר ימים שדני נמנע מללכת לבית הספר וחיכה בגן, לאיש
שיחבק אותו ויאהב אותו, אבל האיש לא הופיע ודני הרגיש שוב כאב
בלב: כל האנשים שאוהבים אותו, עוזבים אותו.
הוא עוד לא ידע כמה.

היא נגעה לו בישבן וצבטה חזק. זה הזכיר לו את האיש ההוא בגן
הציבורי. אולי בגלל זה הוא כבר הפסיק לאהוב? נעל לעצמו את הלב?
מפחד שגם היא תבגוד בו, בלב, ותעזוב? מפחד שהאישה הזאת, אם היא
אוהבת אותו באמת, תכאיב לו בלב כדרכן של נשים? ובעצם, כפי
שלמד, כדרכם של גברים? אולי זוהי דרכם של בני אדם: לאהוב
ולהכאיב ולכאוב. הוא חדר אליה ושוב התנתק. נפש מגוף. הזיכרונות
שוב מציפים אותו. הוא מנסה לברוח מהם.

הוא הבחין בה במשרד. היא הייתה אחת הטלפניות שקבעו פגישות עם
לקוחות וניהלו את יומן הפגישות של סוכני הביטוח. היא הייתה
אישה רגילה עם מראה רגיל וגובה רגיל ולא היה בה שום דבר מיוחד.
מהנשים שיכולות לעבוד באותו מקום עבודה שנים ולא תדע עליהן
כלום. כמוהו. היא יכלה להתאים את עצמה כזיקית לרקע. לא תבחין
בה, לא תבדיל בינה לבין הרקע. הוא התבייש מדי ופחד מדי להתחיל
לדבר אתה. כמה חודשים בהה בה בסתר והרהר בה כשאונן. על מיכל
הבלונדינית שכולם הזילו עליה ריר במשרד אפילו לא העז לפנטז.
אפילו בפנטזיות שלו היא הייתה "גדולה" עליו בכמה מידות. יום
אחד, בסיום יום העבודה, נגשה אליו בביישנות ושאלה: "סליחה, אתה
עובר במקרה ליד שדרות המגנים? האוטו שלי פשוט התקלקל והוא
במוסך..."
והוא חייך וגמגם והאדים ואמר: "זה שני רחובות מהבית שלי. בואי,
אני אקח אותך".
ברכב שררה שתיקה. הוא תיפף בעצבנות על ההגה, היא רקעה ברגליה
בחוסר רוגע על רצפת הרכב עם עקביה הקטנים (לא אהבה ללכת עם
עקבים גבוהים שעושים כזה רעש, שמיד כולם מסובבים את הראש לראות
מי מגיעה). מדי פעם הוא זרק משפט, היא השיבה. שניהם לא היו
דברנים גדולים. הוא הוריד אותה ליד הבית. היא נשארה עוד מספר
רגעים במושב, במקום שתצא. הוא חשב שזו הזדמנות מצוינת לשאול
אותה אם היא רוצה לצאת או משהו, אבל המילים נבלעו בתוכו.
תתבייש, נזף בעצמו. בן 25 ולא מסוגל אפילו לשאול אישה שאלה
פשוטה? ובדיוק כשעמדה ללכת, כחכח בגרונו ואמר: "אולי, ז'תומרת
אם את מוכנה, כלומר אם בא לך, אם היית רוצה, פשוט חשבתי, אבל
את כמובן לא חייבת, שתצאי אתי אולי לסרט? אני אבין כמובן אם
תאמרי לא..." אמר והשפיל מיד את ראשו אל בין רגליו ואצבעותיו
חזרו לתופף בעצבנות על ההגה. היה לה חיוך קל והיא אמרה: "אני
אשמח. רוצה את המספר שלי?" הוא חייך בעצבנות שרק הלכה וגברה,
מצא בתא הכפפות חשבונית של אוכל סיני שהזמין הביתה ושרבט עליה
את המספר שלה. "ערב טוב, ושוב תודה. ביי!", אמרה. "ביי...",
מלמל וחכה שתסגור את הדלת. הוא ישב שם עוד דקות ארוכות. היא
חשבה לתומה שהוא רוצה לוודא שהיא הגיעה לביתה והכול בסדר.
מעולם לא גילה לה שהלב שלו דפק בכזאת פראות ושהוא רעד בכזאת
עצמה וחש כזאת חרדה, שאם היה ממשיך לנהוג, בטוח היה עושה
תאונה.

ראשו היה נעוץ בכר, הידיים שלה ליטפו לו את הגב. הוא ניסה
לחשוב על מיכל הבלונדינית. מעניין איך היא הייתה נוגעת בו? זה
מגרה אותו. מיכל בטח זיון ממש טוב, חשב לעצמו. ואולי אצלה הכול
משחק פיתוי?
"אני אתעכב פה עוד קצת. יש לי עוד כמה תיקים לעבור עליהם", אמר
לאשתו. "אין בעיה, אני אבשל לך. תחכה לך ארוחה מוכנה. ביי",
היא אמרה ואפילו לא נשקה לו. בעבודה כולם ידעו על הרומן
ביניהם, ומאוחר יותר גם על החתונה. הם הזמינו את הבוס בהזמנה
אישית ותלו הזמנה בלוח המודעות. למרות שהוא עבד שם שנתיים -
התחיל לעבוד שם במהלך שנתו השלישית של התואר - והיא כמעט שנה,
לא היו להם חברים בעבודה. למעשה, לשניהם לא היו ממש חברים
בכלל. הבוס שלח מעטפה עם ברכה והתנצלות רשמית על שלא יכול
להגיע עקב התחייבויות קודמות. במשכורת שלהם הייתה תוספת בונוס
חד פעמית. החתונה הייתה מאוד מצומצמת, התקיימה בבית הכנסת
וכללה בעיקר משפחה. שלה.
הוא ישב במשרד הקטן והלחוץ שלו שבו היה מקום רק לכוננית ספרים
קטנה, לשולחן מחשב, כיסא וארונית תיקי לקוחות. השעה הייתה
מאוחרת והוא היה שקוע עמוק בקריאת התיקים. "אפשר להפריע לך
רגע?", שמע קול מתוק ומוכר שמעולם לא פנה אליו ישירות. דבר
ראשון ראה את המחשוף העמוק שלה, אחר כך את רעמת השער
הבלונדינית והביט בה בהשתאות.  "כן?" היא התקרבה אליו צמוד,
ריח הבושם שלה שכר אותו לגמרי. "עברתי למחלקה אחרת, לביטוח
תאונות דרכים, ואני לא מבינה פה את הסעיפים האלה. אתה מוכן
להסביר לי בבקשה?"
"כן, אני... אני אשמח", כחכח בגרונו. למזלו, לא עבד ישירות מול
לקוחות. מרבית העבודה שלו הייתה רק בינו לבין עצמו. היא הצביעה
על הסעיפים האמורים. הייתה לו תחושה שזה רק תירוץ לדבר אתו,
אולם מיד נזף בעצמו על המחשבה הזאת, למה שהיא בכלל תרצה להתחיל
אתו? הוא הסביר בקול מונוטוני ככל האפשר, שלא תבחין בהתרגשותו.
"הבנתי", היא אמרה ושתקה מספר דקות. "אז איך זה להיות נשוי
בגיל כל כך צעיר?", שאלה פתאום. הוא הופתע. "אני לא יודע,
עדיין נשוי טרי ומתקשה לעכל את העניין".
"אתה אוהב אותה?", ירתה.
"אני... אני... מה זה עניינך? למה את שואלת?", ניסה לחמוק.
היא נאנחה והתיישבה על השולחן שלו, בדיוק מולו. רגל על רגל.
נעל עקב גבוה הייתה בדיוק לנגד עיניו. רגליים ארוכות ויפות,
החצאית בצבע כחול-צי עלתה למעלה. למעלה מדי.
"אתה מאמין באהבה?", שאלה בלי לחכות לתשובה, "החבר שלי, שיצאתי
אתו שנתיים שלמות - זה שחשבתי שהוא אוהב אותי הכי בעולם...
אז... היום גיליתי שהוא בוגד בי. שמר מכתבי אהבה שאיזו שרמוטה
שלחה לו במגירה. לא יפה לחטט, אבל אני סתם רציתי לשים לו מכתב
יפה ליום האהבה במגרה, שימצא כשהוא מוציא משם את השעון לכוון
לבוקר ואז ראיתי".
"אני... מצטער", אמר, וגם זה רק כי זה היה נראה לו הדבר הנכון
לומר. מעולם לא ידע מה לענות לווידויים כאלה. למה היא בכלל
מספרת לו על זה?
"אתה מצטער? הוא צריך להצטער!", אמרה ברוגז וקמטוטים מכוערים
נמשכו ליד שפתיה. הוא ניסה להתעלם מהם ולהתרכז בשדיה העולים
ויורדים במהירות כמו נשימתה המתקצרת. "בנזונה. חשבתי שהוא אוהב
אותי, בנינו על חתונה, עמדתי לעבור לגור אתו! והוא ככה הולך.
אי אפשר לסמוך על גברים, אני אומרת לך. אבל אתה? אתה נראה לי
אחד בחור טוב, אחד שלא יבגוד באשתו בחיים, נכון?"
"אני... אני..." חזר לגמגם ולא הצליח לסיים את המשפט.

היא התרוממה מהכסא, עמדה זקוף וכאילו שקלה ללכת. הוא קיווה בכל
לבו שלא, ואפילו לא ידע למה. פתאום פרפה את כפתורי חולצתה
הלבנה, החולצה גילתה שדיים יפים, בינוניים בחזייה לבנה. היא
נפלה מטה. היא הרימה ושמה על הכסא. הוא ראה את הגב הארוך והדק
שלה. גב יפה וחלק. התחשק לו לגעת. הוא היה קפוא במקומו. היא
נעלה את הדלת, למרות שככל הנראה היו שניהם היחידים בכל המשרד.
אולי אפילו בכל הבניין.
הידיים נשלחו לאחור והיא התקדמה לעברו. החזייה נפלה על השולחן.
הוא פחד להרים עיניים ולראות מה חיכה לו שם. מעולם לא ראה אישה
בעירום באור כה חזק. אשתו תמיד התעקשה להתעלס בחשכה מוחלטת או
לאור מנורת לילה קטנה וחלשה.
היד שלה אחזה בסנטרו, הרימה אותו באטיות והעיניים שלו עלו כל
פעם מספר סנטימטרים: פופיק, בטן, צלעות, שדיים, צוואר, שפתיים
בשרניות. התיישבה עליו. הלב שלו כמעט יצא מהמקום. 'זה רק משחק
פיתוי...' לחש לעצמו.
נשקה לו. שפתיים בשפתיים, לשונה נדחפת לפיו. הוא לא ידע מה
לעשות. מצד אחד הרגיש שזה רע, שאסור לעשות - ומצד שני, לא ידע
למה. כי מישהו אמר? כי יכאב לאשתו? האם תדע אי פעם? כי זה
הרגיש לו כניצול אישה במצוקה? היא נישקה אותו כמו שלא התנשק
מעולם - לא לפני ולא אחרי.
התרוממה, הסירה את החצאית ואת התחתונים, פתחה לו את המכנסיים.
הוא כמעט קיבל התקף לב כשהרגיש את אצבעותיה הארוכות נוגעות
במקרה באיברו. נגשה לתיקה, הוציאה משם קונדום.
זה הולך לקרות? אלוהים, זה הולך לקרות?! הוא לא ידע כמה שהלב
שלו עשוי להלום מהר. היא הושיטה את  הקונדום בידה וחיכתה שייקח
את זה ממנה ואז ייקח אותה. אצבעותיו התהדקו בחוזקה על מסעד
הכיסא, כל כך חזק שפרקי אצבעותיו הלבינו.
היא עדיין חיכתה.
הוא שוב קפא. כמו שקפא בפעם הראשונה שאשתו, דאז חברתו נשקה לו.
כמו שקפא בפעם הראשונה שהאיש ההוא נשכב עליו בגן השעשועים, כמו
שקפא כשסיפרו לו שאבא מת, כמו שקפא ליד הקבר, כמו שקפא כשלקחו
את אימא לאשפוז בבית חולים לחולי רוח כשלא יצאה מהדיכאון זמן
רב, זמן רב מדי, כמו כשהוציאו אותם בכוח מהבית ומסרו אותם
לדודתם שהיא ובעלה היו חשוכי ילדים, במקום שילכו למשפחות
אומנות.
קפא כמו גוש קרח. הוא שנא את עצמו בכל פעם שקפא, הוא הרגיש אז
כה חסר אונים, כה חלש, כה פחדן.

קפא זמן רב מידי. היא עטתה על פניה הבעה מאוכזבת, בייחוד
כשראתה את איברו הזקור במכנסיו, לקחה את הקונדום ושמה בתיקה.
היא התלבשה במהירות ואמרה: "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לפתות
אותך. טיפשי מצדי לפתות גבר של אישה אחרת ולהתבכיין תוך כדי על
גברים אחרים שהם כלבים בוגדניים. אולי גם המאהבת של החבר שלי
רק ניסתה אותו ובסוף התאהבה בו - לגמרי במקרה".
צחקקה לעצמה. "כן, הוא זיון טוב, לא פלא. אני שוב מתנצלת ואני
אשמח אם זה יישאר בינינו ולא תספר לאשתך. אני ארגיש נורא אם
היא תדע את זה - או מישהו אחר. טוב?"
סגרה את רוכסן החצאית, נשקה לו בעדינות על שפתיו ובדלת אמרה:
"לילה טוב", השתהתה עוד רגע קל והלכה, משאירה אחריה שובל ריח
בושם אביבי כבד, איבר זקור ועצבני אחד וגבר חסר אונים שלא היה
ברור לו מה בדיוק קרה שם עדיין, גם לא בעשר דקות הראשונות בהן
לא זז ממקומו, גם לא בשלוש דקות שבהן אונן בחוזקה בעיניים
עצומות וגמר בעצמה לתוך נייר טיוטה וגם לא בחצי שעה שלאחר מכן
בה עדיין בהה בדלת.

חדר לתוכה וחושב על מיכל. עדיין לא הבין מה קרה שם. נזכר
במבטיה המתחמקים מעיניו בימים שבאו לאחר מכן. מאז השתיקה חזרה
לשרור במשרד ביניהם, כאילו מעולם לא ראה את גופה הלבן והיפה
עירום מולו, נוגע בו. התרוקן בה, אישוניו התעגלו כלפי מעלה, אל
תקרה חשוכה.
השתהה עוד מספר שניות, ירד מעליה, ניגב את עצמו בנייר טואלט
והלך להשתין. כשהוא חזר, היא כבר הייתה על צדה, ישנה או העמידה
פני ישנה. מעולם לא הייתה ביניהם אינטימיות לאחר מעשה האהבה.
האם הייתה שם אכן אהבה?
מעולם לא ידע לומר.