מעילו הבלוי, עוטף את גופו
כובעו המרופט מתוח על עורפו
והוא בשקט מפזם לעצמו
פזמון ישן לזאת שהייתה אהובתו
שקית נייר צהובה
טמונה מתחת לבית שחיו
ובצעדים מדודים משרך הוא את דרכו.
כשלפתע. נעתקה הנשימה מאפו
טרייניץ, קראו בשמו
טרייניץ, מהפואמה
גיחך קול זר לעברו.
אתה טרייניץ החוסה
שבלעדיו לסופר לא היה מחזה
התריס עלם צעיר, ונד בראשו
בהלה אחזה באביון שאותר
למגינת ליבו, אותה הדמות הוא נשאר
אותו האחד מהפואמה הפדגוגית
שאנתון סימיונוביץ מקרנקו כתב
ממשיך לשאת על גבו בין הדפים, את תלאות חייו
ובכל פעם שנגלית תקווה של אור לנגד עיניו
נוחל הוא מפחי נפש אשליות וכזב
ובעוד דמעות הכאב מפלחות את גופו
התכווץ האביון אל תוך עצמו
נספג בין שורות המילים...
והעלם הזר
את כריכת ספר המחזה, סגר. |
