"שמעי, עדן..."
"בבקשה אל תעשה את זה," ודמעות זולגות לי מהעיניים.
"אני לא יכול. אני... באמת שאני מנסה."
"אני... אני מתחננת אליך, יוסי, אל תעשה לי את זה, אני אוהבת
אותך, בבקשה," ועצם זה שלא אכלתי כלום כל היום מהמחשבות של
'אני יודעת שהוא הולך לגמור בנינו היום' פשוט גרם לי ליפול על
הרצפה.
אז, ללא כל כוחות להחזיק את עצמי עוד רגע, "אני רוצה לגמור את
זה," אמר. נפלתי על הרצפה, יושבת מכופפת ואוחזת בקיר, בוכה ללא
הפסקה ומתחננת. "בבקשה יוסי, אני אוהבת אותך, תן לי עוד צ'אנס,
עוד צ'אנס אחד, אני מבטיחה, אני אשתנה." הוא מביט בי, הוא
מסתכל עלי עם עיניים עצובות, עיניים שעוד דקה גם בהן זולגות
דמעות ואני יודעת שהוא רצה לשנות, אני ראיתי את זה, הוא היסס,
לרגע הוא רצה להגיד שהוא מתחרט. אבל החבר שלו ישב לו באוטו
(ואני מאמינה שגם היה מאוד מרוצה), הוא גרם לו להרגיש את
הגבריות ואת ה - 'תעשה את זה יוסי, אתה חייב להראות לה מי אתה
באמת '.
אז הוא לא חזר בעצמו, החבר שלו ניצח.
הוא ניסה להרים אותי מהרצפה, לחפות על הכאב, לחפות על הטעות,
אבל רגליי לא יכלו להחזיק את זה עוד ופשוט לא נתנו לי לקום
ולעמוד. אז הוא ניסה שוב, והפעם חיבק אותי וחום גופו, חום גופו
שתמיד גרם לי להרגיש הכי טוב בעולם, פשוט עטף אותי פתאום בכאב
והכאב חדר, כי לא פסקתי לרגע. והמשכתי לתפוס אותו ולחבק ולא
לרפות לרגע. הרגשתי אותנו מחוברים, לא רציתי שיעזוב. הוא מחבק
אותי בחוזקה, אני מחבקת אותו בחזרה. שנינו יחד, מתחת לביתי,
אני בוכה, הוא שותק ובנינו אין דבר שמפריד. גופנו יחד, כמו
מחוברים, כואב ומרגיע. אבל אז הוא עזב אותי שוב וברח במהירות
חזרה למכונית, אני רודפת אחריו, בוכה וצועקת. "בבקשה יוסי אני
מתחננת אני אשתנה תן לי עוד צ'אנס"! פתאום נעלמה הביצ'ית,
פתאום הילדה השמחה, הצוחקת ומלאת האנרגיה הושפלה. זאת שהייתה
יודעת לענות להכול, מוכנה וקוטלת. פתאום נעלמה, מין קסם אל
טבעי. אהבה.
אז רצתי לחלון של החבר שלו תפסתי לו באוטו (לרגע חשבתי שאני
חזקה, לרגע חשבתי שאצליח לעצור אותו).
יוסי לא מסתכל עליי, הוא לא מביט, עיניו נוטות קדימה, ראשו
עומד ישר, הוא לא מסתובב, הוא לא מתעניין,
הוא גבר. "נועם, תגיד לוו תגיד לו שהוא אוהב אותי , נכון שהוא
אוהב אותי? אתה יודע! נכון"? אני רועדת, אני צועקת, אני מביטה
בו ברגעים האחרונים. אני יודעת שלא אראה אותו שוב.
"מאיפה אני יודע, עדן," הוא משיב בבהלה. "אתה יודע, אתה חבר
שלו"!
ואני בוכה וצועקת ואת יוסי זה כלל לא מעניין, זה מעניין, אבל
הוא גבר.
הוא לחץ על הגז ואשאיר אותי בוכה, מושפלת, חסרת אונים, ככה, על
הכביש. והשכנים כולם רואים, כולם מבינים, כי פתאום הילדה הזאת
הפכה כהה. וזהו, את החבר שלה כבר לא נראה. "אבל הם היו הזוג
הכי יפה."
"והם התאימו אחד לשני."
"ומהרגע הראשון שהוא הכיר בה הוא פתאום הפך לבן אדם הכי
מאושר."
"והוא אוהב אותה."
אוהב, אבל החברים שלו יותר חשובים, והחברים שלו הם אלו
שמחליטים. עליתי לביתי בוכה ורטובה מדמעות.
את המדרגות למעלה לא הצלחתי לעלות. זחלתי והגעתי לדלת, ידיי
ורגליי רועדות בלי הפסקה, פניי רטובות ממים מלוחים, כאב מוזר
אוחז אותי בכל הגוף ובלבי נוצר סדק, דם פנימי.
דפקתי כשקולי צועק בלחש, ללא כל כוח "אימא. אימא." ואני
ממשיכה, ואף אחד לא פותח, הדמעות עדיין בעיניי וקולי רדוד.
אחרי מס' דק' אחותי שמעה, היא רצה לדלת , פתחה לי בבהלה. היא
לא הבינה מה קרה לי, מעולם לא ראתה אותי ככה, היא חשבה על
הגרוע מכל. אולי נאנסתי? אז היא צעקה לאימי, מבוהלת והמומה.
אימי ירדה מחדרה, תופסת אותי, מנסה להבין מה קרה, ואני בשלי,
נכנסת לחדר, נזרקת על הרצפה בוכה, צועקת ומרביצה. היא הביאה לי
כדור הרגעה, ישנה אתי כל הלילה, מלטפת ומרגיעה. ואני לא מפסיקה
לבכות ולא מפסיקה ליילל, לחשוב. למה זה קרה?

לא שתיתי, לא אכלתי כבר 4 ימים, אין לי תאבון, לא מתגרה. לא
הגעתי לבית ספר, רציתי לעשות שטויות. אבל אימא שלי תמיד הייתה
סביבי, שמרה עליי. הייתי כמו אפרוח שבקע רק כרגע מהביצה. זה
היה אז, כשזה נגמר.

ועדיין ציפיות היו בראשי, ועדיין אשליות היו לי, ותקוות
ותכניות וזה קשה. אבל זה פשוט לא זה.

הוא אוהב אותי והוא גם מודה ועדיין אומר שאני הייתי היחידה.
והוא עונה לי למכתבים שאני רושמת לו, וכשאני מנסה לשכוח אני
פתאום מקבלת הודעה, או שהוא בא כדי לראות אותי בעבודה. ואולי
זה כואב, אפילו מאוד כואב, אך חיוך מזויף תמיד על פניי, שלא
בטעות יבחין בכאב, בסדק שנוצר לי בלב.

אבל היום סיימתי. זהו, נגמר. את יוסי אני לא רוצה לשמוע, לא
רוצה לראות, לא לדבר, ולא לזכור! גם "בין כל הרע היה הרבה
טוב," אפילו שהבנתי שזה חדר לו לראש, ממני זה כבר נימחק. אני
חיה בסרט, ואולי באגדה, כי לפני הכול רשמתי לו פתק "אם אתה
אוהב אותי אל תיתן לי ללכת," וחשבתי שאולי זה באמת יעזור, כי
זה תמיד עוזר בסרטים, וזה לא. זה לא עזר, הוא עזב. (אולי אחרי
זה הוא התחרט וחזרנו לעוד חודש, אבל אז שוב רבנו ושוב לא היה
נראה לו ושוב נפרדנו, והפעם כנראה לתמיד).

אז הוא הנסיך שלי? ואני הנסיכה שלו? כמו שאימא אומרת, הוא עוד
יחזור? בינתיים, אני, מבחינתי נמחקת. אתמול, שרפתי הכול.
הדלקתי סיגריה, הגברתי ת'ווליום בחדר על מוזיקה פסיכודלית, כן,
של המשוגעים. לקחתי סיר ואת כל מה שקשור אליו, הכול היה חשוך
ורק הסיר דולק. קרעתי ושרפתי, קרעתי ושרפתי, ככה לאורך כל
הלילה. פניי עם דמעות של דם, האיפור נזל, ידיי שרוטות כאילו לא
רוצה עוד את המחר והחדר מתמלא בריח עשן. שרפתי, מחקתי ושכחתי.
אותך?
רק הסדק יזכור.