שבוע לפני שהוא עוזב את העבודה כברמן במסעדה הוא מגיע למשמרת
ערב, שלישית לפני אחרונה. אין לו כח לזה, אבל הוא מזכיר לעצמו
שוב ושוב, שעוד קצת ודי. הוא עבד כל כך קשה בשנה האחרונה, והנה
סוף סוף יש לו מספיק כסף להגשים את החלום שלו: לנסוע לטייל
באוסטרליה. באוטובוס בדרך לעבודה הוא מדמיין קנגורואים מקפצים
מסביבו, ומחייך.
באמצע המשמרת נכנסת בחורה יפה. היא מתיישבת על הבאר, מחכה
למארחת. הוא מביא לה תפריט והיא אומרת, תודה, אני לא לקוחה,
אני פה להתלמדות. "עכשיו את נזכרת?", הוא אומר. בשעות שלאחר
מכן, כשהיא מתבוננת ברצינות תהומית במארחת שמסבירה לה איך
להפעיל את התוכנה, ולאחר מכן כבר מתרוצצת מסביב עם תפריטים
והזמנות כאילו נולדה שם, הוא לא מפסיק להביט בה ולדמיין את
החיים שלה. היא אמרה לו קודם שהיא לומדת פסיכולוגיה
באוניברסיטה, ומישהו סיפר לו שהיא מצהלה. הנה בחורה שיש לה
הכל, הוא חשב לעצמו, מצליחנית. בטח גם חבר כבר יש לה. בטח כבר
חצי נשואה.
בסוף המשמרת הוא מציע לה לצאת. היא מחייכת אליו את החיוך העצום
שלה, אבל מתחמקת. ידעתי, הוא חושב לעצמו. עדיף קואלה.
היא חוזרת הביתה מהמשמרת הראשונה בעבודה, מתיישבת על הרצפה
ובוכה כמו שלא בכתה כבר שנים. בין הדמעות היא חושבת על הברמן
החמוד שהתחיל איתה, על המארחת המקסימה שחפפה אותה, על האנשים
הנחמדים והמשכורת היפה. היא חושבת על הציונים הטובים שלה. היא
חושבת על החבר שלה, שחגגה איתו שנתיים לפני חודש. ולא מפסיקה
לבכות. וככל שהיא נזכרת בדברים הטובים שקורים לה, היא מרגישה
חנוקה יותר. כשהיה לה רע, היא לפחות ידעה מה לא בסדר, ושינתה
את זה. אבל מה עושים כשהכל בסדר? למה זה עדיין כל כך מחניק?
החוצה, החוצה, החוצה, אני צריכה אויר, היא חושבת, ואולי היא
צעקה, היא לא בטוחה כל כך, היא רק יודעת שפתאום היה חושך. |