הרומן שלי עם סוסים החל כל-כך יפה בגיל שלוש-עשרה, כאשר ביליתי
שבוע בכפר קטן על גדות 'לוך נס', אותו אגם מפורסם בסקוטלנד
בגין המפלצת החיה בתוכו. שהייתי שם הייתה במסגרת מסע עינוגים
לכבוד ה'בר-מצווה' שארגן לי דודי, ובמסגרתו שכר בשבילי סוס
פוני לבן, 'ג'ימי' היה שמו, ועמו הסתובבתי בהרי וגיאיות
סקוטלנד היפיפייה, מבוקר עד ערב בחברת כמה רוכבים נוספים.
היינו מקבלים צידה לדרך, לעצמנו ולסוסים, ורק בערבים היינו
זוכים למנה חמה בבית המלון. שנים הרבה חלפו מאז אבל הזיכרונות
עדיין כמו היו טריים, כאילו היו משבוע שעבר... זו חוויה של פעם
בחיים שנחרטה עמוק בזיכרונותיי ולא תמוש.

מאידך, את חווייתי השנייה עם הסוסים אני מנסה להדחיק מראשי כל
אימת שבכלל נזכר בה... ולצורך כך יש לנוע עם הזמן הרבה קדימה,
כאשר כבר הייתי בחור צעיר שערב גירושיו ברח להתאוורר או
להתבודד עם עצמו ומצא עצמו בחוות סוסים בצרפת.
האמת שנשאלתי, טרם שכירת הסוס, אם יש לי ניסיון או לא, אך מאחר
וידעתי שאם אשיב בשלילה, אאלץ להסתובב עם הסוס רק בחצר החווה,
מה שבהחלט לא הייתה כוונתי - הצהרתי על ניסיוני הרב, מה שכנראה
הקהה את חושי המשכיר אפילו ביחס לבחירת סוס נוח או סוער
במיזגו.
וכך, עם ניסיון על סוס פוני של כחמש-עשרה שנים אחורה, מצאתי את
עצמי לבד במסלול המשלב יער עם קרקע חולית - לעובדה זו תהא
חשיבות מרובה בהמשך...
למעט צבעו הלבן לא היה לסוס הזה שום דמיון ל'ג'ימי' הפוני
ופתאום התחוור לי שאני נמצא גבוה בהרבה מהקרקע ממה שהיה זכור
לי וכי הסוס הזה לא סבלני במיוחד. לאחר שחלפה לה שעה קלה שאלתי
את עצמי מה פתאום אני צועד עם הסוס כמו בטיול של שבת... החלטתי
לנסות קצת להאיץ קצב ההליכה ודרבנתי בסוס.
כידוע, מהליכה לא עובר הסוס לשלב הריצה או הדהירה אלא לשלב
ה"גאלופ" ובשלב זה אתה בהחלט מצטער שנולדת גבר. מלבד הישבן גם
האשכים היו חייבים לעמוד באומץ ובסבל מכל נחיתה אל האוכף... גם
קרביי היטלטלו לא מעט.
האצתי בסוס יותר כדי לעבור את סיוט ה"גאלופ" והסוס החל בדהרה
שהיא כבר גלית ורכה הרבה יותר משלב הביניים...וכאן התחלתי לאבד
עליו את השליטה; לא כל-כך הסתדרתי עם הכוונתו של הסוס ימינה
ושמאלה וכמעט מהתחלה ויתרתי על הניסיון לעשות זאת ויצאתי מתוך
הנחה שהוא מכיר את המסלול והדרך חזרה לחווה יותר טוב ממני
ואיננו נדרש לסימני הדרך שהיו שם.
לפתע... בלי שום אזהרה מוקדמת... קשה כיום בדיוק לשחזר איך
ולמה... הסוס חלף מתחת לעץ... לא לקח בחשבון את גובה הרוכב...
וכאשר חלף מתחתיו - כבר הייתי שרוע על החול, לא בדיוק מבין מה
קורה איתי... רק חשתי שמשקפיי אינם עמי ואת הסוס ראיתי כצללית
מתרחקת לכיוון מסוים...
חלפו דקות ארוכות עד שאיתרתי משקפיי והתחלתי פוסע רגלית לכיוון
היעלמותו של הסוס.
בערוב היום הגעתי לחווה בשארית כוחותיי, ניגשתי לבעל החווה כדי
לדווח על שהתרחש ועל אובדן הסוס... וכצפוי, התחוור שהסוס נימצא
באורווה כבר שעות רבות וטובות, מה שבכלל לא גרם לצרפתי
האנטישמי לצאת ולחפש אחריי...

בכך, עבורי, תם עידן הסוסים!

16/06/02 ©