העיניים צורבות, הנשימה כבדה מנשוא, הגוף רועד מקור והנפש
מבטלת את כל אלה ואיננה חשה בהם, אף לא לרגע. בחלומותיי אני
ניצבת על במה מוארת, מביטה באהבה בקהלי הנבוך, מנידה ראשי
במחווה של חיבה, ושרה... שרה במלוא קולי, בזעקה כמעט, את
המילים שכתבתי והנייר לעולם לא יזעק. מבחירתי שלי אני נעה
ונדה, משתנה ללא הרף, עורגת לאיזון הנעלם החומק מבין אצבעותיי
בכל פעם שנדמה כי נתפס בטלפיי.
מבחירתי שלי נסוגתי אחור ונעלמתי אל הצללים, אך לא אבדתי, אף
לא במקצת. הנה קולי שהיה לכלי לבטא בו את תהיות נפשי חסרת
המנוח, הנה היה לקול אחר, קול המקל על שומעיו להאזין. אני
עומדת מול רוחות רפאים, הן מחייכות לעברי מצידו האחר של הקיום,
ואני חשה את בשרי ניתק מנשמתי ומרחף בחלל בקלילות. חששתי פעם
שאותו קסם אנושי לעולם לא יידע את שמי, והנה קרא בו, מלמעלה;
מזווית עינו נלכדה תמונתי בתודעתו. כמה משונה. כמה הייתי רוצה
להאמין כי משמעות הדבר שיש לי מקום וחשיבות בעולם, כמה הייתי
רוצה להאמין כי הותרתי חותם בלבבות אחדים שעברו תחת ידיי.
ביקשתי להיות בלתי נשכחת, אך גם הבלתי נשכח ישתכח מלבך כשתאזל
תועלתו.
אני מחייכת בלב שלם, באמת ובתמים גאה ושמחה על אותה הצלחה
נפלאה, שהייתי רוצה לחשוב כי היה לי חלק בה. עוד אשוב, אני
מבטיחה לרוחות ולקסם וללבבות הפורחים, עוד אשוב כאשר אחוש עצמי
מוכנה לסוב על עקביי ולקפוץ שוב אל התהום הנפלאה הזו, שהדי
קיומי עוד שרירים בה, ניתזים מן הקירות באותו ריקוד עתיק
שהעביר עליי את דעתי ומילא אותי בזעם.
ייתכן כי עלה בידי להשתנות באמת הפעם, לראשונה מזה זמן רב,
ייתכן כי מחבבת אני את דמותי החדשה כשם שחיבבתי את הישנה, ללא
סייג. יש בי עוד רעב, רעב אמתי ללא תבונה, רצון עז לכלות את
הנקרה בדרכי כלהבה מרושעת, ולהותיר אחריי הרס מוחלט.
הנני. אני מביטה בעצמי במראה, ולראשונה מסוגלת לזהות את קווי
המתאר של גופי ולהכריז כי אינני עוד מחזה נורא של חיוורון
ופצעים פתוחים. על גשר עזוב בשעת לילה מאוחרת, מוקפת בידידי
אמת יהירים ומופקרים, אני חשה שיש בי יופי.
כמה לחמתי בעצמי ובעולם בכדי להגיע לתובנה הזו!
בצינת הליל עומדות רוחות הרפאים עטופות במעיליהן, ואני,
בזרועות חשופות, מכריזה כי הקור העז אינו מפריע לי. ואני
רועדת. ואינני נושמת. וטוב לי כל-כך. אני מאושרת.
עוד אשוב, אני חוזרת ואומרת, וסבה על עקביי בשנית ונעלמת אל
תוך החשיכה.
זכרו את שמי ואת פניי, זכרו כאשר תעמדו לפניי, קהלי, ותאזינו
בחדווה לזעקות לבי המדמם על הבמה הנפלאה הזו.
הבטיחו לי כי תזכרו.