אני לא יכולה יותר.
לא מסוגלת לנבור עוד, לא רוצה גם.
לא יכולה לכתוב יותר על אותם הדברים
שוב ושוב ושוב.

אין טעם יותר
לא לרוק המתגלגל לי בפה
ולא לאויר הים המלוח שהפך להיות,
היחיד שעוטף אותי.

כמה זמן באמת צריך לעבור כדי שאוכל לקחת את הצעד הנועז החוצה?


אין אף אחד.
תקופה שניראת כמו נצח.
ולא נותר לי אלא לספור את הימים שעוברים
יום ועוד יום.

אם רק היה לי הכוח לקפוץ על מעבר להרים
לשוט מעבר למפרצים.
אך בגיא שלי אני נשארת.

צעד לצידו של אחד זהה לו,
נשארת במקום.