היא מרימה את ידה, לאחוז במשענת הראש של הכסא השכן
ומבין זרועותיה עולה ריח של זיעה מתוקה
זיעת עשירים, זיעה מאושרת.
היא לא תדע לעולם מה רבה קנאתי.
זיעתי שלי אף פעם לא מתוקה
לא משב של ניחוח פרחים, לא פקעת זיכרונות ילדות של פעם.
זיעתי מסריחה היא, וכמוני היא
מרחיקה וסוגרת.

הוא מרים את ידיו לשמים, מבקש להגיע לכתפי חבריו
ועל פניו מתפרש חיוך מתענג
חיוך משוחרר, חיוך של שמים.
הוא לא ידע לעולם מה רבה קנאתי.
חיוכי שלי אף פעם לא אמתי
לא חשיפה של שיניים שבעות אהבה, לא חיוך שנוגע בלב האמת.
חיוכי עלוב הוא, וכמוני הוא, מרחיק וסוגר.

אני מרימה את עיניי אל עיניך, מנסה להניע גלגלים עתיקים
ובתוכך מתפשטת תחושה כאובה
תחושה אמתית, תחושה של קרביים
לא אדע לעולם מה רבה קנאתך.
עיניך שלך אף פעם לא כנות הן
לא מבט של אמת חרוטה, לא עיני הגורל מביטות בי
עיניך סגורות הן, וכמוך הן, מרחיקות וסוגרות.