עטופה בקטיפה סגולה היא מעדה, נערית ויפיפייה, אל עומק השביל
העייף, הטרוד, של חיי.
נפלאה וחקרנית חרכה עצמה באש סכנות קיומי, מחייכת לעצמה ומקלפת
שכבות מעורי.
זוהרת באש נעורים נצחית, מלבלבת במורד הדרך, לצידיה, לפניי,
אחריי, בתוכי.
פתחתי הדלת. ביקשתיה להיכנס.
בהיכנסה הניפה את צעיף המשי מעבר לצווארה וקצהו נגע בי חטופות,
ליטף את עורי כמשב רוח.
כל-כולה אומרת יופי, תמימות מרושעת הניתנת בחסד אל לאלה שנועדו
לבנות ולא להרוס, לטפס ולא להביט מטה.
בעיני הכוכבים הבהירות הטבועות בפניה ראיתי עולם מתנפץ אל
קירות להבה עצומים, ורותם את הכאוס ללמדו כיצד מוצאים ענף עליו
ציפור כסופה ביער מלא עצים חשוכים וחסרי ייחוד.
מדיפה ריח ים ושושנים היא זחלה, הסתננה אל לב ימיי כמו הייתה
שם מאז ומעולם, חולמנית וענווה.
התיישבה לצדי. הניחה יד לבנה על כתפי.
למגעה הסתחרר מימד חדש לגמרי של זמן וחלל, ותפס את מקומו של
הריק האהוב בנשמתי, העוטה גלימת מוות רצינית ונוקשה.
נערה יפיפייה... נפלאה באי-ידיעתה את העולם, מקסימה מפני שאין
בה די יוהרה בכדי לנסות ולהשפיע על מהלך חיי, והאין זו הדרך
היחידה לעשות זאת?
אלמדה יוהרה אם כך! אלמד אותה להכיר בערכה שלה ולהפריז בו!
אולי אכפר בכך על חטאיי שלי: חטא האמונה באחר, חטא האהדה, חטא
הנתינה האינסופית האוכלת בימיו של המעניק עד כי נותר עירום
וחסר כל והעולם לועג לו על טיפשותו האינסופית... כל אלה ייעלמו
ולא ישובו.
מקושטת בזהב היא נגעה, רעננה ורועדת, במיתרי נשמתי התשושה,
המיואשת, החשופה לכל.
בחדרי הצר הכלתי את כל-כולה, בתוכי נעלתי את סודות קיומה ולא
אפתח; לא אתן לעולם להביט בהם ולהכתים את יופיים התמים כל-כך,
הנהדר בריקותו, כמו קיר חשוף ובוהק בלובן מסנוור ומרגיע.
כמה מילים גואות ממעמקי נפשי לתאר את מעלותיה, את שגילתה עמוק
בתוכי!
כמה מילים וקישוטי לשון ודיו נשפך, ועדיין אין ביכולתי לתאר את
יופייה.
מעולם לא יכולתי.
אולי קטיפה סגולה.
ייתכן ויש בכך די לתארה באופן המדויק ביותר. |