במשך שעות חתכתי ירקות, קטנים קטנים ומזינים. כולם הפכו למרק
מזין מלא בתבלינים וניחוחות. מרק שמערבב בתוכו טעמים ובריאות.

כשסיים לאכול את קערת המרק, אותה קערה עליה טרחתי במשך כל היום
הקראתי לו סיפור, בעוד הוא יושב על ברכי. לאחר מכן יצאנו לטיול
היומי שלנו, גם הכושר חשוב. צריך לשמור על הבריאות, וכמובן לא
שכחתי את הויטמינים ואת בקבוק המים, שלא יתייבש לי. רק שלא
יפגע. שישמר. שיהיה מוגן.
והוא - הבריא והתחזק. חזר הצבע לפניו שהלכו התעגלו ומלאו חיים.
הוא גדל, קיבל שרירים, קול ואופי. ודיבר, הוא לא חדל מלהשמיע
את קולו.
ואני - הקשבתי לו, שעות ישבתי ושמעתי את קולו, את משנותיו
ואמירותיו. והוא - נהיה תובעני יותר. ככל שהוא גדל הוא דרש
יותר מזון, יותר תשומת לב ויותר נוזלים. יותר ממני.
ואני נתתי לו, עד שהוא גבר עלי.
ואני הייתי הוא.
וממרק הירקות לא נשאר לי עוד.
גידלתי אותו ולא נחתי לרגע. ויתרתי על הכל, רק על שיחותי איתו
לא ויתרתי. הקשבתי לו וטיפלתי בו במסירות, אהבה ואמונה. אמונה
עיוורת.
ככל שהוא גדל והשמין כך אני קטנתי.
אי האמון שבי גדל ומחק את נשמתי.