שלום, שמי סיזיפוס סלע. אולי עדיף סתם סיזיפוס.
הוריי לקחו אותי מאלוהים כשנולדתי, מאז אני שונא אותם. אבי
אומר שצחוקי מטומטם ואמי, שבכיי חסר טעם.
מאחר וכל שאר בני האדם מכנים עצמם סיזיפוס אני מקיא ואז אומר
שאינני יודע מי אני.
הם מסתכלים על סבלי ואז מפנים מבטם בחיוך. אני חושד שאינם
רואים את הסלע שאני מנסה לדחוף. הם אומרים שגם להם יש סלע,
והוא מתיר להם לבכות. שלי איננו מתיר לי, רק כואב, אבל שום דבר
לא יוצא. אני לסלעי וסלעי לי, ואף אחד לא מתבונן בנו. ואם גם
להם יש סלע, אני מקיא ואז אומר שאינני יודע מי אני.
אני לא יודע לאהוב. אני אוהב את הסלע שלי, את כל הפעמים שלא
נותן לי לצרוח, את כל הרגעים שאני צורח מבפנים והוא מחייך, אני
אוהב את פניי החתומות וגופי שאיננו רועד גם כשאני בוכה מבפנים,
אני שונא את כל הפעמים שהם מוכיחים אותי שהם דומים לי בחוכמתם,
אני מקיא ואז אומר שאינני יודע מי אני.
שני דברים אדע על עצמי ורק על עצמי - חוכמתי וסלעי. קחו זאת
ממני ואמות. ומה אם הסלע שלי לא יבוא איתי למיתה. ומה אם אשקוט
אז. הם אומרים, הרצון למות הוא רגעי וחולף ועוד רגע תרצה לשאוף
נשיפות ילדייך. אני אומר, בלעדיו הסלע הוא נצחי, ואתם שיודעים
לבקר את כאבי, אינכם יודעים לחוש אותו.
אני אוהב את הקור. הוא חודר לעצמותיי ומזכיר לי שהן קיימות.
ומה אם אדם נוסף ברגע זה ממש, או בכל רגע אחר, כותב מילים
כאלו, בטח יפות מאלו, האם יקראו לי בשמי? כי אני עבורם עיניי
ופי וקולי החלש מדי, החזק מדי, ואני עבורי חוכמתי וסלעי
ומילותיי אלו. אולי הם יידעו למי לקרוא בשמי, אילו פנים צריכות
לחייך אליהן בעיוות כשיקראו, אך אני עצמי לא אדע מי יחשוב
מחשבותיי ומי לא יצליח איתי להירדם בלילה.
אני בתהליך גסיסה תמידי. נח לרגע, באהבה עצמית, כשמאמין שכתבתי
מילים יפות, ואז שוב מתייסר. והנה סלעי לא רק מונע ממני לעלות,
הוא גם דוחף אותי למטה.
ואתם אינכם מבינים מדוע קיומי בעיניי הוא כל כך לא וודאי, שאני
לא משוכנע שאינני רוצה להפסיקו.
ואתם לא מבינים שקיומכם הוא מילים וקשר עם אחרים ועבודה ושמש
וצליל וכסף, מורכב מכל הדברים הללו, ובידי כולם לספקכם, אולי
כולם יחד, אין אני רוצה כאן לזלזל. וקיומי הוא רק מילים וסבל
וחכמה. ושום דבר מחוצה להם, שום דבר מחוצה לי איננו משמעותי
עבורי. וקולכם נשמע: אולי אתה מעצים את כאבך, ואתה כמו כולם,
מאוכזב מהחיים. אינך קדוש. ואני אומר, וכעת תקשיבו וכעת עלי גם
להקשיב כי אינני יכול לסבול כבר את זלזולי בכל מחשבה ורגש.
שזהו אני. סיזיפוס. ועיניי, על אף שהן כחולות ויפות, הן מעולם
לא ידעו אושר. הפסיקו לומר שאני משקר, אני מתחנן. מעולם לא
ידעתי אושר. ואתם חושבים שחיי קלים ואני מאושר, אבל אני שבור.
סלע איננו נשבר. נדמה שמאז ומעולם היה באותו גודל, אך בילדותי,
אני הייתי כ"כ קטן ושביר, שאז הוא היה כבד יותר.
שמי סיזיפוס. אני נושא סלע מידי יום, פעם בהמון זמן הוא מתגלגל
למטה, ולשניה אני בפסגת ההר, לבדי. ותמיד אותה פסגה היא, כשאני
מרגיש נאהב. ואלו שניות בודדות, ושוב אני למטה, עם הסלע, הולך
ומתדרדר אל תוכי, ואפילו זיעה אין לי שתראו, כמה אני מתאמץ רק
לעשות צעד אחד, רק לקום בבוקר. תנו לי להיות קדוש, אני מתחנן.