יום סגריר והרוח נושבת בחוזקה
השגרה היומיומית מתקיימת כסדרה
מרגיש היא זרה אלי ואני לא מנת חלקה
מתלבט בלבי ובמוחי על השאלה "למה?"

למה הסיפוק שהיה בי נעלם?
למה התמלא החיסרון והתענוג לא נשאר שם?
האם הרצון שלי מקולקל?  
ואם כן אז איך להמשיך לחיות כך ולהישאר במעגל

השאלות האלה לא עוזבות אותי כבר במשך זמן רב
איני יכול לשאת כבר משקל כה גדול על הגב
מרגיש את עצמי כל כך עייף ומפוזר
לא יודע מה צופן לי מחר

החושך הפך לידידי הקרוב ביותר
כי גם ביום הוא מנת חלקי וכך לא היה בעבר
רוצה לפעמים לעצום את עיניי בחוזקה
ולא להתעורר שוב לעולם הזה בחזרה