היו לי שני תינוקות ונסעתי
בחרף מעורפל, לפני שמונה שנים,
לתכנן את הדרך אליך.

בארץ קרה של אפשרויות,
ליד חנות מתקין מנעולים,
קניתי כובע שחור וצעיף.
זוכרת? חזרתי בהם,
ובשל בהלת בני, הורדתי את הכובע
והפכתי אליך.

התינוקות שהיו לי אז - הם עכשיו ילדיך,
ואת סגורה בחוץ עתידי
עיניך מהופכות אליי,
אני בתוך התמונה עם מפתח נאון
פותחת חיוך אליך.

את אוהבת ויודעת אותי,
אבל לא תחזרי,
כי לא צעיף, לא כובע ולא חיוך
יכולים להפשיר פשרה שקפאה
בארץ אחרת ברגע צילום.