"סבא! סבא!" התפרצו הילדים לחדר "ספר לנו סיפור!".
"או... אבל אין לי כוח עכשיו, סבא זקן" התחיל כחלק מהשגרה.
"אז נתן לך כוח!" צרחו הילדים ונשפו כולם ביחד.
"עכשיו זה משהו אחר" צחק הסבא "איזה סיפור אתם רוצים?"
"איך אתה קורא לו... 'את. אתה.'!"
"טוב, טוב, אז שבו במעגל ונתחיל..."

הוא קם בבוקר. לא בוקר מיוחד כל כך, או יפה כל כך. כלל לא.
בוקר רגיל, כזה אפרורי. כמעט ומתפקע מנורמאליות. גם הוא לא היה
משהו מיוחד. בשנות ה- 20 לחייו, בגדים מהעונה הקודמת. לא משהו
מיוחד כל כך, או יפה כל כך. כלל לא. רגיל, כזה אפרורי. כמעט
ומתפקע מנורמאליות. הוא הלך להתרחץ. כי הוא לא יכול בלי מקלחת
בבוקר. אם הוא לא מתקלח זה גורם לו להרגיש מטונף, ככה זה היה
מהילדות. אחרי המקלחת- שיניים. קודם כל חוט דנטאלי, אחר כך
עיסוי לחך ורק אז צחצוח אינטנסיבי. ולאחר השיניים עוברים לעור
הפנים. חומר מחטא, לחצ'קונים שעדיין מופיעים לפעמים, וג'ל
מיוחד לפנים (או זה לפחות מה שכתוב על הקופסא). רק אחרי כל זה
הוא יכול לגשת לארון ולהתלבש. קודם כל תחתונים וגרביים (אם הוא
לובש כאלו בכלל) ורק אז מכנסיים וחולצה. אביזרים - אחרונים.

היא קמה בבוקר. לא בוקר מיוחד כל כך, או יפה כל כך. כלל לא.
בוקר רגיל, כזה אפרורי. כמעט ומתפקע מנורמאליות. גם היא לא
הייתה משהו מיוחד. בשנות ה- 20 לחייה, בגדים מהעונה הקודמת. לא
משהו כל כך, או יפה כל כך. כלל לא. רגילה,  כזאת אפרורית. כמעט
ומתפקעת מנורמאליות. היא הלכה להתרחץ. כי היא לא יכולה בלי
מקלחת בבוקר. אם היא לא מתקלחת זה גורם לה להרגיש מטונפת, ככה
זה היה מהילדות. אחרי המקלחת- שיניים. קודם כל חוט דנטאלי, אחר
כך עיסוי לחך ורק אז צחצוח אינטנסיבי. ולאחר השיניים עוברים
לעור הפנים. חומר מחטא, לחצ'קונים שעדיין מופיעים לפעמים, וג'ל
מיוחד לפנים (או זה לפחות מה שכתוב על הקופסא). רק אחרי כל זה
היא יכולה לגשת לארון ולהתלבש. קודם כל תחתונים וגרביים (אם
היא לובשת כאלו בכלל) ורק אז מכנסיים וחולצה. אביזרים -
אחרונים.

הוא יצא החוצה לרחוב. אפרורי כמעט כמו הבוקר. הלך לתחנה, כמה
שניות מהבית. הוא עלה לאוטובוס שלא איחר להגיע, וצפה בדרך
הקבועה בה הוא נוסע לאוניברסיטה כבר שנתיים. ואז הוא נזכר שהוא
שכח את הפיה בבית. טוביסט בלי פיה זה כמו ציפור ללא כנפיים.
הוא עצר מיד את הנהג. חבל - סתם בזבוז של 5 שקלים.

היא יצאה החוצה לרחוב. אפרורי כמעט כמו הבוקר. הלכה לתחנה, כמה
שניות מהבית. היא עלתה לאוטובוס שלא איחר להגיע, וצפתה בדרך
הקבועה בה היא נוסעת לאוניברסיטה כבר שנתיים. ואז היא נזכרה
שהיא שכחה את הקשת בבית. קונטרבאסיסטית בלי קשת זה כמו ציפור
ללא כנפיים. היא עצרה מיד את הנהג. חבל - סתם בזבוז של 5
שקלים.

כשהלכו חזרה במהירות, האחד לפיה והשנייה לקשת, הבחינו זה בזה.
"את" הוא אמר "זאת את".
"אתה" היא אמרה "זה אתה".
הם התקרבו, מיששו, נגעו זה בזה. האחת חיכתה לשני, בעוד השני
חיכה לאחת. הם התנשקו בלהט.
"את".
"אתה".

היא סטרה לו. "איך יכולת?!" צעקה עליו.
"יקירתי - "
"אל 'יקירתי' עליי! הייתי בת 18, התכוונו להתחתן!"
"אבל אבא..."
היא בהתה בו בהלם.
"מה קרה עם אבא שלך?"
"את לא קראת את המכתב שהשארתי לך?"
"איזה מכתב? קיבלתי פתק: 'אני עוזב, אבל אחזור. אוהב אותך
מאוד'".
"לא יכול להיות! אני השארתי לך את זה מתחת לכרית, יום לפני
שעזבנו..."
"אולי... תום! ידעתי! אני חזרתי מסיבוב קנויות עם אמא- טוב, לא
קנינו כלום, אתה יודע, סתם הסתכלנו - והוא חיכה לנו, העוזרת
הכניסה אותו. הוא אמר שהוא בא להתנצל על מה שהוא עשה, ושהוא
רוצה אותי חזרה. אני סילקתי אותו מיד, אבל לא חשבתי שהוא חיטט
לי בחדר. סוטה!"
שתיקה.
"אבל מה קרה עם אבא שלך?" אמרה.
"משום מה החליטו להחזיר אותו לשירות-דיפלומטי. נסענו לצד השני
של העולם לאיזושהי "חגיגת היום הארוך ביותר בשנה" בלפלנד,
והיינו צריכים להישאר שם עד עכשיו. במזל הספקנו להגיע ליום
הראשון ללימודים. לא ידעתי שאת לומדת באקדמיה קונטרבס, הרי
ההורים שלך די התנגדו לבחירת המקצוע הזה, לא?"
"כן, אבל הסברתי להם שאני לא יכולה בלי זה. תדמיין אותך
בלעדיי..."
הוא נרעד. "הבנתי".

"איך אוכל לספר לכם את המשך הדרך? הם סיימו ביחד את התואר
הראשון, והתחתנו מיד אחריו בחתונה צנועה עם משפחה וחברים
קרובים. הבת הראשונה לא איחרה לבוא, וכמחווה לאמא הוחלט שהיא
תלמד צ'לו ותעבור לקונטרבס מאוחר יותר. הבן השני חיכה עד כיתה
ד' - הגיל המומלץ להתחלת כלי נשיפה - בשביל להתחיל טובה (ואולי
מאוחר יותר גם טרומבון). אז איך אומרים? 'והם חיו באושר ואושר
עד ליום מותם'..."