מעניין אותי,
לפעמים,
ככה - סתם:
איך זה להיות איש עם שפם?

הרי גדול השפם,
ומפריע,
מדגדג את האף,
בדיוק מתי ש"אפצ'י!" מגיע.

ואיך זה להיות,
חושב אני בפעם אחרת,
גברת עשירה,
עם שמלה מגונדרת.

לכל מקום ועת,
יש לה כובע שונה;
מכסה את ראשה,
שאף אחד לא יראה.

אך השאלה המתבקשת -  
הלא כן? -  אותה נשאל בכל ההדרה,
מה מסתירה על ראשה
המרה?

כל כך מגונדרת,
כה עשירה,
אך מתחת לכובע,
אולי... פדחת דלילה?

ואיך זה להיות כנר,
מאסטרו גדול,
שאף על מיתר אחד,
הוא כל יכול.

שמיעה אבסולוטית,
הכי הכי טובה.
בכל כלי יודע לנגן,
כאילו למד מגיל שנה.

להתקבל לתזמורת,
יפה - גדולה,
ולעשות טעות נוראית,
על ההופעה הראשונה.

אז אולי במקום לתהות על אנשים אחרים,
אני אשאר אני,
בלי שפם,
או כובעים.

ואולי, יום אחד,
בעתיד מעורר-תהיות,
יתהו גם עליי:
"איך זה להיות...?"