New Stage - Go To Main Page


נעימת פעמון הרוח מעט צורמת ואינה ערבה לאוזן. שערי נפרע
והעלים היבשים מתערבלים בפראות על מרצפות המרפסת. אי שקט. נדמה
לי שמשהו נשבר בקרבי, אולי המבט. מי היה רוצה לבהות בבבואתו
במראה שבורה? מי רוצה לראות את העולם דרך עדשה סדוקה? השאלה
האחרונה, מי ירצה לראות עיניים שבורות, אינה מעניינת, מיסודה.

הזמן דוחף אותנו לפעמים מהר מדי, מבלי שנשים לב, כי אותם
רגעים שפספסנו לא ישובו על כנם. אותן החלטות שקיבלנו, אותם
מעשים שעשינו או דברים שאמרנו ולא אמרנו - לא נוכל לשנות את מה
שהיה. האל-חזור כ"כ נוקשה ומוחלט, עד שנדמה שהחיים התפתחו
באדישות מוחלטת כלפיו. כמעט בעצלתיים, כי מי ירצה להיות לחוץ
כ"כ כל הזמן? אפשר היה להשתגע. מצד שני, מעולם לא הוקם מרד,
מעולם לא הובעה מחאה על המחדל הנורא, החיים עלובים, כך שאין זה
משנה.
הצלילות של מי הים קסומה בעיני בכנותה. נראה שתמיד הבבואה שהיא
מייצרת נמצאת באיזושהי תנועה, שהיא עומדת בציפיות אדון הזמן
המטריד. ובכל זאת, אין היא נראית כ"כ סובלת, כי היא יודעת
שלעולם אין היא יכולה להישבר. ואף שהיא בסה"כ בבואה, יש לה
עומק מסתורי ומזמין לסקרנות, כי איזה אם לא המאושר היה זה
שבוהה כל היום בשמיים.
והאמת, האמת היא ניגוד הזמן, ואולי משום כך בינה לבין הזמן
שורר ניכור כה רב. האמת אינה מוחלטת, והיא מאוד אישית
ואינטימית. אמת היא מיוחדת, גמישה כמו גוש חמר שניתן לפיסול
באינספור דרכים, וכל יד תותיר בה חותם אחר. אמת, כבני האדם
עצמם, היא בת חלוף. לפעמים היא כ"כ חולנית, שהיא גורמת רק להרס
אצל בן אדם בריא. לפעמים היא שחורה כ"כ עד כי היא יכולה לבלוע
את טרפה בלי בעיות מיותרות. לפעמים היא רכה ושברירית עד שאין
לה זכות קיום. על כל פנים, רק צרות יהיו לך, או לסובבים אותך
ליתר דיוק, אם תהיה האמת שלך מעוותת.
נפשי מרחפת ממקום למקום, נושאת על גבה לא יותר מצרור מילים
יפות ומעט רגשות. היו תקופות שגם את אלה היה קשה לשמור, כי מה
פתאום שהנפש תהיה רכושנית ומה פתאום שהנפש תהיה עצמאית? אחרים
סוברים שדי גדולה הצפיפות ואין מקום לנפש בכלל. הקיצוניים
טוענים שאין בכלל דבר כזה נפש (גועל, רפש). עד להכרה בשוויון
בין המינים, אסור היה לנפש להחזיק בדעה כלשהי. אבל אני הגנתי
על הנפש שלי. למעשה, אני חבה לה את חיי. היא נתנה לי שלווה
כשהייתי זקוקה לה ודמיון משגע כשנעשה לי משעמם או רע. כך אני
חשה, כמו הייתי הבבואה על גבי הגלים, רק שפניי היו שקועות אל
תוך הים, פנימה. הייתי המאושר באדם.
נפשט את החיים על פני כדוה"א למבחנה דקה, שבה מתרחש מארג מורכב
של ריאקציות שמתרחשות בעת ובעונה אחת. ואם זה מעט גדול על
המידות ההכרחיות לדין בעניין זה, נקטין את התמונה לקהילת בני
האדם בעולם, ובפרט לקהילת בני האדם בחברה קטנה.  הרי לכל
חברה יש סטנדרטיים אישיים משל עצמה, שיוסדו מאי אלה ואלה
אמיתות. ובכל זאת, תמיד נולדים יוצאי דופן. כאלה שלא נועדו
ולעולם לא יוכלו לשאת אי אלו מגבלות, להילחץ בעול המסגרת. כשם
שכבר אמרתי, הזמן אינו עוצר מלכת. לכן, אף שהיה לי הצוהר הקטן,
מתאי אל העולם המשגע והמסתורי שבמעמקי הים, לא היה זה אלא
זיכרון קלוש שנטשטש בסופת האבק שהותירה אחריה תאוצת החיים.
"העבודה משחררת"; "החזק שורד"; "אין עוד בני אדם בעולם
מלבדנו"; "היו גאים כי בעמלכם אתם בונים את המדינה"; "במותכם
מצווים אתם את החיים של אחרים".  הזמן הולך ואובד כמו קרקע
שנשמטת תחת הרגליים, החיים מוכרים אותך לאבדון, שהרי רק מסיחים
את הדעת מן אותו צוהר שזכרונו מעומעם. וכך נעשיתי מכונה שאין
לה נפש או ישות בפני עצמה. או שכמעט נעשיתי.

הראיתם פעם קבצן פושט יד? כה עלוב וחסר מזל, או כה עצל וטיפש
עד שאין החברה מייחסת חשיבות לקיומו. פושט יד אין הוא אדם
יותר, כי קיומו נמלט ממעגל העשייה הכלכלי הסטנדרטי, מלב לבה של
הקהילה החברתית, הרחק הרחק לשוליים, לאפלה השוממת. מה היה עליו
אילו היו עיניו שבורות, מה היה לו? החברה הייתה עיוורת כלפיו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/6/07 18:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי חיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה