מרגע בו ניעור האדם על הארץ הזו, חש לראשונה בפעימותיו
המתמידות של הזמן. רגעים היו לימים וחודשים לשנים; עידנים חלפו
על מרקמי העמים, משאירים את חותמם לבלי היכר, שעה שהאדם רק החל
להבין שאין בהם חזור. כל חיים אשר נמוגו מצד דרך וכלו תחת עול
הזמן, יוותרו ללא שיבה לכל הזמנים לכשיבואו. ייסורים על
הקטיפות הבלתי מתפשרות של המוות החוסה בתירוץ הזמן הפכו לכעס,
וכעס הפך לשלהבת זעם בוערת עת בה צבאות האדם החלו צועדים זה אל
זה, מתנגשים בשבח נוראי לתורת המוות. האדם זכה להגשים ולקבוע
לעצמו גורל אדיר ונשגב מבינתם של כל שאר היצורים החיים עלי
אדמות, בו נטמנה עוצמה אדירה, כוח ודעת שאין ולא יהיו שניים
להם בעולם הזה בשום התגשמות שהיא; נזר הבריאה וכל היצירות
השמימיות, זה אשר נעשה בצלם הבורא, וחייו של זה נעשו לכל כך
ניתנים לוויתור.