אני שולח מבט לעבר השעון הירוק הקטן שלידי. השעה אחת וחצי
לפנות בוקר. אני שוכב במיטה, על הצד, עיני נעוצות ברצפה
שמתחתי. למרות החושך המוחלט בחדר אני מזהה את הדף הלבן שמונח
שם. אני לא רואה מה כתוב בו אבל אני יודע מה חסר. אחד מאוזן,
שלוש עשרה ושמונה מאונך. בעשרים ואחד מאוזן יש לי רק את המילה
הראשונה.

"אתה בכלל מקשיב לי?" אני שומע את נועה מאחורי.

"אני מקשיב" לוחש כמעט ללא קול. מקשיב, 'מטה אוזן בשקים, חמש
אותיות', אני מחבר הגדרה חדשה בראש. כבר שעה היא מדברת אל תוך
גבי, שוטחת בפני את כל מה שהצטבר בה בשנה האחרונה. שנה של
שגרה, דשדוש וחוסר תקשורת. שנה נטולת  דרמות או טרגדיות
מיוחדות. סתם גסיסה איטית שהתפרצה אתמול, בחמש דקות קטנות של
כלום. תמיד זה מתפרץ על כלום. ויכוח קטן על ארוחת ערב עם
ההורים, שהתפתח להר געש מלא בלבה רותחת של תסכול ומרמור. כשהיא
התחילה לבכות ולקרוא לי אטום ומנותק, נעמדתי מולה במבט קפוא
וכל מה שעבר לי בראש זה אטום, 'חלקיק סגור, ארבע אותיות'.

"אני רוצה שתפסיק להקשיב" הקול מאחורי ממשיך בשלו "אני רוצה
שתתחיל לדבר. כבר שנתיים שרק אני מדברת. אני לא יודעת מה אתה
חושב, מה אתה מרגיש. אתה כמו כספת מבטון. ככה אי אפשר להמשיך.
אני לא יכולה לחיות ככה. אני רוצה שעכשיו תסתובב אלי, תסתכל לי
בעיניים ותגיד לי מה עובר לך בתוך הלב"

כשהייתי ילד קטן הייתי מדמיין את עצמי בתור צב. אמא שלי היתה
צועקת עלי ואני הייתי הולך לחדר, מרים את השמיכה האדומה מעל
הראש והנה אני בשדה ירוק וגדול, בתוך שיריון מוגן, שוכב בשקט
בין גבעולים ופרחים. לפעמים הייתי מחליף את הצב בגולם של פרפר,
שוכב בתוך החושך וממתין ליציאה. פעם שאלו אותנו בכיתה א', איזו
חיה היינו רוצים להיות. אחד אמר אריה כי הוא רצה להיות הכי
חזק, אחד אמר שפן כי הוא רצה לרוץ הכי מהר, ילדה אחת אמרה פייה
למרות שזה לא חיה, רק אני עניתי צב. כשהמורה שאלה, לא ידעתי אז
להסביר למה. כשגדלתי, ולהיכנס לתוך שיריון בשדה ירוק כבר נראה
לי די ילדותי, הייתי בורח לתשבצי היגיון. מסביבי העולם היה
במלחמה ואני הייתי מוצא מקלט בחוברות עבות מלאות משבצות שחורות
ולבנות. מתנתק מהסביבה וצולל לתוך עולם של הגדרות מסובכות,
דימויים אסוצייטיבים, כפלי משמעות ופלינדרומים. מפעיל את מוחי
בטורים גבוהים על חשבון המנוע הרגשי. מאמץ את כל היכולות
הקוגנטיביות כדי לחפש מסתור בתוך שלד ריק של אותיות על נייר
לבן.

"אני לא יודעת מה את רוצה שאני אגיד" אני ממלמל.

מנורת הקריאה שלה נדלקת פתאום. אני מרגיש את נועה מתיישבת
במיטה. היא בטח משלבת ידיים עכשיו. היא תמיד עושה עושה את זה
כשהיא מתעצבנת. משלבת ידיים, 'כוללת גפיים בתנועה מתריסה, חמש
חמש, כתיב מלא', אני מהרהר. אני מרגיש את העיניים שלה על
העורף. הקור מתחיל לדגדג לי את הזרת של הרגל. אני יודע שזה
מתחיל.

"מה זאת אומרת, מה אני רוצה" הקול שלה עכשיו על סף בכי. "אתה
לא מבין כמה זה מתסכל, לחיות עם בן אדם שלא משתף אותך במה
שעובר עליו, ואני יודעת שמשהו עובר עליך. אני לא יודעת אם זה
אני, אתה, אנחנו. אני יודעת שכבר הרבה זמן לא טוב לך איתי. אני
מרגישה את זה, אבל זה לא פייר מצידך. אנחנו כבר שנתיים ביחד.
תגיד לי למה לא טוב לך. תגיד לי אם אתה רוצה ללכת."

שלשום, אצל הפסיכולוגית היא דיברה איתי על תגובות לאיום
ומצוקה. לדבריה, כשאדם נמצא בלחץ או איום קיימות שתי תגובות
אפשריות, הילחם או ברח. במצב זה כל האנרגיה תרוכז מייד לעבר
אחת משתי התגובות. שתיהן תגובות פעילות וטובות לצורך הישרדות.
קיימת גם תגובה שלישית, היא ציינה. תגובה לא טובה ולא רצוייה
והיא הלם וקיפאון. במצב זה, שאתה סובל ממנו, כך אמרה, נכנס
האובייקט המאויים למצב של שיתוק ואי יכולת להגיב. חוסר מעשה זה
הינו מסוכן ועל זה אנחנו צריכים לעבוד. ישבתי מולה, הבנתי את
מה שהיא אומרת, אך כל מה שעלה לי מול העיניים היה, פסיכולוג,
'כולי ספוג, טען פרויד, שמונה אותיות'.

"קשה לי נועה, אני לא מוצא את המילים" אני מרגיש את השיתוק
מתחיל לזחול אלי מכיוון הרגלים, שולח את אצבעותיו הקפואות על
עבר הבטן התחתונה. קירות החדר צומחים פתאום לגובה והמיטה
מתרחבת וגדלה, מרחיקה את נועה לכיוון החלון, מצמצת את קיומי
לגוף קטן במרחב אין סופי של חרדה ופחד. אני מרגיש את הלב דופק
בקצב מטורף. הפה שלי יבש. אני מתרוצץ עם העיניים על פני החדר
מנסה להיאחז בעזרת מוחי באיזה שהוא עוגן רציונלי. מחבר הגדרות
חדשות לרהיטים ופרטי בגדים. מנסה להילחם ברעד המקפיא.

"לך קשה עם המילים?" גם דרך הגב אני יכול לראות את הדמעות שלה
על הלחיים. הקול שלה כואב, חותך. "אתה, עם התשבצים המזויינים
שלך, שמכיר מילים שאף אחד לא שמע עליהם, עם ההגדרות המסובכות
האלה שאף אחד לא מבין. אתה, לך אין מילים?"

אני רוצה לענות לה. כבר די הרבה זמן אני רוצה להגיד לה שלמרות
שאני אוהב אותה אני חייב ללכת לדרך אחרת. להיות לבד. להתבגר
סוף סוף אל תוך עולם מאיים ומפחיד. לצעוד בדרך בה אף אחד לא
יוביל אותי חוץ מעצמי. לא אמא שלי, לא היא, לא אף אחד אחר. דרך
בה אני אפול, אחבל, אקום, אחווה, אהב, אפחד, אתמודד ובעיקר
אהיה נטול משענת ותמיכה. אני רוצה להגיד לה שאני מת מפחד,
משותק מהמשמעויות של הבדידות ושל ההתמודדות, אבל מבין שאין לי
ברירה ולא יודע מה לעשות עם זה. אני רוצה להגיד עוד המון, אבל
העיניים לא מפסיקות להתרוצץ.

היא מקנחת את האף. "אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מנסה,
תאמין לי. אתה דפוק. פשוט דפוק." אני לא צריך להסתובב כדי
לראות אותה מתרוממת מהמיטה, אוספת את הכרית.

"אני אוהב אותך" שפתי נעות ללא קול אל עבר גבה היוצא מעבר לדלת
חדר השינה לכיוון הסלון.

אני מרים את השמיכה מעל הראש, מדמיין שדה ירוק וגדול מלא
בגבעולים ופרחים. גופי קר וקפוא וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו
זה, 'מעטפה חומה ואיטית, שתי אותיות'.