"מוסה! אתה דואג לחשבון?"
"עלי! מלצר, חשבון!" רעם מוסה בקולו.
קרבתי לאטי לעבר השולחן, היה משהו מרתיע בקולו ועם זאת לא
הבנתי אם אני צריך להרתע מלהתקרב לשולחן או שאולי עדיף להגיע
לשם בריצה. המשכתי באותו הקצב וככל שהתקרבתי הבנתי שעדיף היה
להשאר כמה שיותר רחוק...מקרוב זיהיתי שמוסה היה רחוק מלהיות
ערבי וודאי שהיה מוכר יותר בשם משפחתו אלפרון.
אלפרון חייך חיוך רחב בעודו מפרש נכונה את סימני הפחד שלי
ואמר: "אל תחשוש, כן, זה אני אלפרון אבל אתה לא צריך להאמין
לכל הסיפורים שאתה שומע על עולם תחתון, מאפיה ואלימות. אנשים
פשוט אוהבים לשנוא את אלו ששיחקו קלף ולא מתביישים בזה. אתה
נראה לי בחור חכם, סטודנט?"
"כככככן" גמגמתי.
"ידעתי, רואים. אתה מכיר את הבדיחה על הבחור שבא לאכול במסעדה
עם בת יענה ובסוף הארוחה כשמגיע החשבון הוא מכניס את היד לכיס
ומוציא בשליפה אחת את הסכום המדוייק, הכל עד העשר אגורות
האחרון כולל טיפ"
"אממממ...לא"
"אז שתוק ותקשיב" רעם מוסה. "ככה היה פעם, פעמיים, שלוש. בסוף
המלצר לא יכל להתאפק יותר ושאל אותו מה הסיפור של הכסף
המדוייק. האיש אמר שהוא שיחרר שד מבקבוק והשד נתן לו שתי
משאלות. הוא ביקש שתמיד יהיה לו בכיס בדיוק הכסף שהוא
צריך..."
"זו בקשה חכמה, מי צריך מיליון דולר ואז לפחד שיגנבו או
להתקמצן כדי שלא ..."
"אלפרון קם באחת על רגליו, פניו סמוקות "או שאתה שותק ומקשיב
או ש..."
על כתפו הונחה ידו של היושב לצידו ומוסה נרגע באחת. גם לי חזר
מעט מהצבע לפנים כשהוא התיישב וכעת הם היו רק חיוורות כסיד.
"בקיצור" המשיך בסיפור הבדיחה "המלצר שאל את הסועד, ומה הסיפור
עם הבת יענה שהוא אוכל איתה והסועד ענה שהבקשה השנייה שלו
הייתה שתמיד תהיה איתו פרגית ארוכת רגליים שתעשה כל מה שהוא
אומר".
לפי הווריד שהתנפח על צווארו של מוסה הבנתי טיפה באיחור שהגיע
הזמן לצחוק.
"כמו שאמרתי, אתה נראה לי בחור חכם, אחד שיודע שמאחורי כל
סיפור יש גרעין של אמת. אם אתה באמת חכם אתה יכול לשאול את
עצמך מה החלק הנכון בבדיחה הזו. אתה יכול לשאול את עצמך אם
המלצר זה אתה והסועד הוא אני. אתה יכול לשאול את עצמך אם יכול
להיות שכל הרעש מסביבי הוא בגלל שתמיד היה לי מה שצריך בכיס."
"מוסה, נראה לי שהדפוק מחפש את הבת יענה", אמר לו שכנו לשלחן
לנוכח מבטי שנדד לו מצד לצד מחפש את הדרך המהירה ביותר לעוף
משם. "איך יש לנו תמיד מזל ליפול על המלצר הכי אהבל?"
"אתה מחפש את הבת יענה?" גיחך מוסה.
"יען" אמרתי בכל רועד.
"מה?"
"אין בת יענה, קוראים לזה יען" והוספתי במהירות עקב עליית לחץ
מהירה בסביבה. "אתה אומר שהבדיחה עליך?"
"כן, שחררתי שד וביקשתי ממנו שתמיד יהיה לי בכיס ימין בדיוק את
מה שצריך לתת"
"ומה ביקשת לבקשה השנייה?"
"מתחכם הא?"
"לא, פשוט בבדיחה היו שתי משאלות"
אין בעיה, המשאלה השנייה הייתה שבכיס שמאל יהיה לי תמיד מה
שצריך לתת למי שלא מוכן לקבל מכיס ימין", אמר מוסה וצחק מכל
הלב.
מדהים איך בדיחה טובה יכולה להפשיר את האווירה, חשבתי לעצמי
בעודי מצטער שלא שמעתי כזאת זמן רב.
המשכתי לסקור אותו דקה ארוכה. מוסה נראה לי עכשיו ככל אדם
מהישוב. קל היה להאמין שכל הסיפורים ששמעתי עליו היו מוגזמים.
אין סיכוי שהאדם שמולי הינו מאפיונר חסר נשמה או רוצח קר דם,
זה פשוט לא מסתדר עם הצחוק הלבבי והפתיחות.
"מה אתה מחזיק ביד?" שאל מוסה.
"החשבון שלכם." אמרתי בהתעוררי ממחשבותיי.
"עזוב אותך משטויות, יש לי בדיוק מה שאתה צריך בכיס ימין," אמר
וחייך.
"אתה צוחק, הסכום המדויק...כולל טיפ והכול?"
"לא" חייך מוסה בעודו מפשפש בכיסו "אבל קח בכל זאת" אמר והניח
משהו בכף ידי המושטת...משהו לבן, צר וארוך. הרגשתי את הלב יורד
לתחתונים כשזיהיתי את החפץ...אצבע.
"ממממה זה?" לחשתי בבהלה.
"זה מה שהיה לי בכיס הימני, כמו שסיפרתי לך, זה מה שאני צריך
לתת לך".
"של מי האצבע הזו!?" זעקתי בשומטי את האצבע הכרותה.
"של מישהו שלא הסכים לקבל את מה שהצעתי לו מכיס ימין, אתה
מעדיף את מה שיש לי בכיס שמאל?" אמר כשהחיוך מתרחב על פניו.

אפילוג:
"לא תודה", אמרתי. הסתובבתי באחת ונמלטתי למטבח.
מאחורי שמעתי את מוסה קורא לעברי: "בחור חכם, ידעתי." ואת שכנו
אומר בפעם המי יודע כמה:"תמיד אתה נופל על הדפוקים."

ועוד אחד:
לפתע התמלאתי באומץ. לעזאזל איתו, מי הוא שיאיים עלי ככה?
"כן, אני רוצה את מה שיש לך בכיס שמאל!"
"צצצ" צקצק מוסה "ואני חשבתי שאתה בחור חכם. והוציא בתנועה חדה
מהכיס השמאלי שטר של מאתיים שקלים. "ותשמור את העודף," אמר
בצחוק רועם.