אני יושב לי בפינה ומסתכל על כולם. לפעמים אני מתחיל להתנתק
ומתעטף בבועה שקופה אטומה שדרכה אני מביט על כולם. הקירות
אצלנו לבנים, רק לבנים. אין צבע.
את הצבע כאן מספקים האנשים, ויש להם מספיק צבע כדי לצבוע
פעמיים את כל העולם. בבית שלי החדר שלי היה בצבע צהוב, עם
הפוסטרים שאני אוהב. כאן אפילו ציור שציירת ב"ריפוי בעיסוק"
אסור לך לתלות. אימא הייתה אוהבת את הציורים שאני מצייר שם.
יוליה עומדת בצד ובוהה בחור בקיר. היא יכולה לעמוד ככה ולבהות
בו שעות, עם העיניים הכחולות הבובתיות שלה. היא מצביעה על החור
הקטן שבקיר, שכנראה פעם החזיק תמונה שנתרמה, ולוחשת כממתיקת
סוד "את יודעת? אני חופרת שם מנהרה. אנחנו נברח מפה, אני
ואתה," היא אומרת לי מדי פעם, כשהיא מגיחה לפרקים קצרים
לביקורים בעולם שלנו, וחוזרת לבהות בחור המתפורר. לכל אחד מהם
יש את הבעיה שלו.
האחיות לא קוראות לזה בעיות, בעינן אנחנו סתם "חולי נפש
מטורפים", ככה זה במחלקה הסגורה.
יוסי רודף אחרי האחות החדשה, מסכנה. ה"סטייה" שלו, שבגללה הוא
נכנס לכאן, זה שהוא אוהב להריח לבני נשים. הוא לא פוגע בהן, רק
מפשיט אותן מתחתוניהן, לוקח שאיפה עמוקה ורץ להחביא את שללו
החדש מתחת למזרן המצהיב שלו. כמה מכות הוא חטף בגלל זה וכמה
טראומות לאחיות חדשות הוא גרם. בגלל זה אחיות לא אוהבות להיות
אצלנו במחלקה, אני תמיד צוחק ואומר שאצלנו צריך "לשמור על
התחתונים שלך" במקום לשמור על התחת שלך. לכן הרוב אצלנו הם
גברים ועדיף שיהיו חסונים, כי מי יודע מה יכול לקרות, בכל מקום
יש מטורפים.
הטירוף נוגע בכול.
את שמואל לקחו אתמול לבידוד, אחרי שהוא הכניס את צלחת הפלסטיק
הכחולה לאחד המטפלים בפנים, כי הוא לא הסכים לתת לו  תוספת
אוכל. שמענו את הצרחות שלו בכל המחלקה מתי כשלקחו אותו לבידוד,
לא כדאי לך שייקחו אותך לבידוד. חדר כחול בוהק, עם מיטה אחת,
ודלי לצרכים.
אם לא היית משוגע אז שם אתה בטוח תהיה.
בבוקר, כשהתעוררתי לריח איום ונורא, הבנתי ששמואל החליט להעניש
את הצוות ובמקום לעשות את צרכיו בדלי פשוט מרח את הצואה שלו על
קירות חדר הבידוד. עוד פעם שמעו את הצרחות שלו בכל המחלקה, אבל
זה כי דחפו לו זריקות הרגעה בכמות שיכולה להרוג קרנף.
אחרי זה הוא לא דיבר הרבה זמן, או זז יותר מדי.
הם דפקו לו איזה משהו במוח עם כל הכמות הזאת.
אצלנו תמיד שומעים רעש עקבי, כמו רעש של טיפות מים שפוגעות
במגש מתכת בתחתית הכיור, אבל זה הרעש של מיכל שדופקת לעצמה
באופן עקבי את הראש בקיר. אין לצוות מה לעשות נגד זה, הרי אי
אפשר להחזיק אותה בחדר מרופד עד סוף ימיה, אז היא פשוט מדממת
מהמצח כמעט תמיד.
התרגלנו.
לכול מתרגלים.
גם לדברים הכי רעים.
שושנה באה אלי עוד פעם "מה השעה"? היא שואלת. "עשר ורבע." אני
עונה. "לא, לא, זה לא מכוון! בואי אני אכוון לך את השעון."
והיא מכוונת אותו לפי 2 השעונים שיש לה על פרק היד הגרומה שלה.
אחרי 5 דקות אני שומע את הקול שלה שוב:  "מה השעה"? והיא יכולה
להמשיך ככה 20 פעם ברציפות, אפילו אם תצעק עליה היא לא תפסיק.
אולי רק אם לא יהיה אף אחד בחדר. לפעמים אני חושב לעצמי שאולי
אם לא היו שעונים בעולם, אז אולי שושנה הייתה נורמאלית.
אצלנו כשלמישהו מתחילה הג'ננה אז כולם ממשיכים אחריו.
כמו נביחות של להקת כלבים בשכונה בגלל ילד מסכן על אופניים.
אתמול נמרוד הפיל את המזלג שלו בטעות על הרצפה בזמן האוכל, אז
הוא ביקש מהטבחית מזלג חדש. תוך שנייה כולם זרקו את המזלגות
שלהם על הרצפה ודרשו שיביאו להם מזלגות חדשים...
עדר.
למקום הזה יש חוקים משלו. יש כאן אנשים שרצחו בגרזן את כל
המשפחה שלהם ברגע של אי שפיות. אתה לא יכול להירדם  טוב בלילה,
כי אתה יודע שזה שישן לידך במיטה הצמודה שיסף את צווארם של שני
התינוקות שלו בלי להניד עפעף, סתם ככה, בלי סיבה, הקולות שלו
בראש אמרו לו, זאת הטענה שלו.
כן, בטח.
אני מהמר על היד הימנית שלי, ואלוהים יודע כמה שהיא חשובה
במקום הזה כי נהייתי מאונן כפייתי מהשעמום, שחצי מהרוצחים האלה
נמצאים כאן סתם והם בעצם צריכים לשבת בכלא. אפילו פסיכיאטרים
אפשר לרמות.
בלילה אני עוד פעם חולם על אימא, אני כל כך מתגעגע אליה. אני
נזכר בעיניים החומות שלה ובוכה בשקט לתוך הכרית. למה היא לא
באה לבקר אותי?
מיכאל עוד פעם חרמן, אני צריך לשמור על הישבן שלי היום. הוא
פעם אחת כמעט הצליח לאנוס אותי כשישנתי. הייתי באמצע החלום
כשהרגשתי משהו חלקלק מתחכך לי באחוריי, זינקתי כנשוך נחש
והכנסתי לו כאלה מכות, שלמחרת בבוקר הוא התבייש לספר מי הרביץ
לו. הוא מסתובב במחלקה ועוגב על הצעירים, אלו שלא מבינים. רק
כשלמחרת הם מדדים במסדרונות, עם כתם דם במפשעה, אז כולם יודעים
מה קרה.
הצוות מעלים עין מהעניין, להעלים עין זה הכי קל.
אני לא ממש מבין מה אני עושה פה. אני לא משוגע.
אתם בטח אומרים לעצמכם, כן בטח, כמו כל האסירים שנשבעים באימא
שלהם שהם חפים מפשע ואתה רואה בעיניים שלהם שהם שקרנים, אבל
אני באמת לא משוגע. אני ילד טוב יחסית לכל המטורפים שיש כאן,
אבל האחיות לא אוהבות אותי, רק החדשות. אני יודע שאחרי שבועיים
נותנים להם לקרוא את התיקים של כולנו. כנראה שמה שעשיתי שבגללו
אני כאן הוא לא הדבר הכי טוב. אז יחסית אני נורמאלי. אולי
יחסית לנורמאלים אני מטורף, אז בעצם אני לא יכול להגיד על עצמי
נורמאלי במקום בו הטירוף הוא הנורמה. לא תמיד הייתי כאן, אני
זוכר את הבית....אני רק לא זוכר למה אני כאן.
כל הפרק הזה שהתחלתי להיות "משוגע" נמחק לי מהראש. היום הילה,
האחות החדשה שאותה אני הכי אוהב, נשארת לישון במחלקה, משמרת
לילה. אני שמח, כי אז אני אוכל לדבר אתה אם יהיו לי נדודי
שינה.
היא כל כך יפה, מזכירה לי את אימא, עם העיניים היפות שלה ויש
לה קול כל כך נעים.
בלילה אני מתפתל ולא מצליח לישון אז אני מסתובב במחלקה עם שיער
סתור ומסה להרדים את עצמי. המיטה של הילה מציצה לי בצד של העין
ואני מותח את צווארי להסתכל על המלאכית הזו ישנה. היא כזאת
יפה.
אני מתקרב אליה למיטה והראש שלה ממש ליד הרגליים שלי, הכרית
שלה על הרצפה, היא הפילה אותה, העיניים שלה עצומות והיא נראית
כמו תינוקת.
אני מרים את הכרית מהרצפה ומצמיד אותה לפנים של הילה, אני
מצמיד אותה בכוח.
היא משתוללת קצת אבל אחרי כמה זמן הגוף שלה מתרפה והיא מפסיקה.
אני מוריד את הכרית ורואה שהעיניים החומות שלה פתוחות בהפתעה
מלאת אימה.
ראיתי את המבט הזה פעם, אני מנסה להיזכר בכוח.

ואז אני נזכר.

זה בדיוק המבט של אימא.