רגליים על השולחן, ידיים על הידיות."יצירה" בהתהוות, מאיימת
לשאוב ממני את כל מה שמקומט אצלי שם עמוק בפנים, מקומט כך שרק
אני יכול לקרוא ואתם תמיד יכולים רק לשער ולרוב לטעות.

פלייליסט שפתחתי לאחרונה בשם קולע "Melancholy" חונקת אותי,
כשבכל מקרה לא היה לי הרבה אוויר מלכתחילה ואני כבר לא מנסה
להעמיד פנים שאני מאזין סתם, כי בא לי שיר ספציפי.
המרחק בין הרגשות שלי לגבול, אחריו למילים אין משמעות, מורגש
בכובד המשקל שמעורר בי בחילה בחזה.  הפסקות כה ארוכות בין משפט
למשפט, בהן אני אבוד כמו הבמול שאני עדיין לא מצליח לא(ל)תר
כראוי בדו מז'ור.
כל הקרובים אליי, מהם אני מסתתר ברגעים כאלו, לא היו יכולים
לתאר לעצמם כמה סבל אני חוסך מהם.  בעיני מי שבאמת מסתכל (או
אפילו סתם בהיסח דעת), מבט עיניי יודע מלידה להיות עצוב יותר
מהשקיעה האחרונה שתבוא לפני שהחמה תכבה.  לא הייתי עומד בזה אם
הייתי צופה מהצד.
בדידות מתמחת בלהפוך בנאדם לחדר ריק ולבן, מלא באוויר.  כל כך
מלא בתוכן, אבל מרגיש כה מרוקן ולוקה בחסר.
אחת מסקרנת, שתאהב אותי כמו אין מחר, ואחת מוכרת וותיקה, שעל
פי הטסט מלפני שנה וחצי, לעולם לא שבעה ממני, אך גם לא רעבה
אליי באופן שמאפשר לי ולדימוי העצמי שלי להגיש לה את שנינו
בשמחה עם שוקו (שתיים סוכר וחצי כפית תלות) ועוגיות בצד.
אחת (כמעט לא אחת שלמה בשל סוגיות משקל), בה אתה מאוהב באופן
שלא ידאיג את השתיים שהוזכרו וכנראה שלעולם (תקווה תקווה
תקווה) תהיו לאח ואחות. ייאוש ייאוש ייאוש.  גרה כל כך רחוק עד
שלקרוא לה ישראלית זה סתם לזרות לי מלח על הפצעים.
אז מה נשאר?
ללכת לקלידי העץ שלעולם יחבקו אותי, אך לעולם לא יאהבו אותי
כמו שאני אוהב אותם. או כמו שפאולו קואלו אמר יפה (וזה קרה
לפאולו קואלו לא יותר מפעם אחת) - הכול אותו הדבר.


שוני הוא מגנט שמושך אליך אנשים מרתקים.
אושר אמתי הוא מגנט שמושך אותך קדימה.

ומגנטים כמעט ולעולם
לא נפגשים.