אני רוצה שיכאב לך עכשיו.
ממש יכאב.
שלא תירדם בלילה.
שיעקוץ לך בצד,
שתחשוב שזה כאב ראש, קלקול קיבה, או סתם שלא שתית מספיק מים
היום.
שתסבול.
תתהפך מצד לצד ותשתגע מהמחשבות.
מהמחשבות שקטעת אותן באיבן.
מהמחשבות של "מה אם?",
שאתה בעצמך גרמת לעצמך לחשוב.
ואיך לא תחשוב? במו ידייך גרמת לכך.
הדם שלנו על הידיים שלך.
והוא לא יתנקה לעולם.
כשרוצחים משהו כל כך טהור נשאר בלב כתם שלא דוהה.
אז שיכאב לך.
כמו שכואב לי.
אפילו שאתה לא תגיד לי כלום,
ואני לעולם לא אדע.
אני עדיין רוצה שיכאב לך.
שתתפתל בלילה מבכי כמו שאני בוכה,
שיתכווץ לך הלב,
שיתחנן לנשיקה.
שלי.
שהלילות שלך יהיו ארוכים,
שהבוקר לא יגיע,
שתסתכל כל רגע בשעון,
ותראה שהזמן לא זז.
אני רוצה שתחשוב על כל מה שהיה ולא יהיה יותר,
על כל מה שהיה ויכול היה  להיות יותר,
גזרת לנו את הניצנים לפני שהספקנו לפרוח.
הערת אותנו מהשינה לפני שהספקנו לחלום.
אז מגיע לך.
שלא תוכל לישון.

כמוני.