הוא נכנס בשקט לחדר הארונות, לוקח את החולצות מהמדף השמאלי
ומכניס לתיק. כמה בגדים לוקחים כשנוסעים לתמיד..?
מכניס גם כמה זוגות גרביים, תחתונים, עניבות. כל מה שצריך.
הולך בזהירות לכיוון חדר האמבטיה, מנסה שלא להעיר אותה.
לוקח בושם, דאודורנט, סכין גילוח.
היא מתהפכת הצידה. הוא סוגר את תיק כלי הרחצה ויוצא בזהירות.
מה שיחסר לו הוא כבר יקנה שם, כשיגיע. רק שלא יעיר אותה.
הוא עומד בפתח החדר, מביט בה.
הוא באמת אהב אותה.
היא הייתה מסורה לו, ביטלה עצמה למענו.
והוא מצידו, אפילו את הדבר הכי פשוט לא יכל לתת לה,
את האמת.

שתיים עשרה שנים נשואים, והיא לא יודעת עליו דבר.
הוא צחק לה בפנים, מספר לה סיפורים מהרגע שהכירו.
החליף עצמו באדם שאיננו הוא. ואיך בלי לשים לב,התרגל לאותו
אדם. חיבב את השקט שלו, את שלוות הנפש. דבר שאף פעם לא יוכל
לחוות הוא עצמו.
לא מגיע לה. ובכל זאת הוא עושה לה את זה.

אין לו כוח לעמוד מול היצר הזה, שתופס אותו תמיד לא מוכן.
איך חשב שגבר עליו. שהפעם סוף סוף הצליח.
אך ההרס העצמי בא ודופק לו בדלת, ואין לו מנעול, רק דלת שנפתחת
באיטיות, ושואבת אותו החוצה.

הוא עולה לחדר של הבת שלו. נכנס בזהירות, מתיישב על המיטה,
לידה. צופה בה ישנה, מקשיב לנשימות הרכות שלה.
איך העריצה אותו כשהייתה קטנה. מחקה כל צעד שלו, מקשיבה
ברצינות תהומית להסברים שלו לשאלות שלה, נצמדת אליו לאן שהיה
הולך, כאילו לא רוצה לפספס אף רגע איתו.
ועכשיו כשבגרה, הם כמו אש ומים. רבים כל היום, לא מסכימים על
דבר.
הוא היה אומר לה משהו והיא הייתה עושה ההפך.
היה תמיד מנסה להצחיק אותה, אחרי שהיו רבים, ותמיד היה מצליח
לראות את זוויות פיה מתעגלות לחיוך, למרות שראה כמה היא מתאמצת
להראות את כעסה. ובסוף הייתה נכנעת, ניגשת אליו ומדביקה לו
נשיקה חמה על המצח שלו, שקמטים מצויירים לרוחבו.
הוא מעביר את ידו לאורך פניה, מלטף את שיערה הארוך ונותן לה
נשיקה על האף.
הוא יוצא בזהירות מהחדר, הולך בזריזות לחדר העבודה ומביא את
המסמכים שהיו על שולחן העבודה העתיק שלו. יורד למטבח ומכין
לעצמו סנדוויץ'. מי יודע כמה זמן יקח עד שימצא זמן לאכול בפעם
הבאה.. מכניס לשקית את הסנדוויץ' ומוסיף תפוח ומסטיקים, שיהיה.

הכלבה האהובה שלו, שגידלו יחד כבר עשר שנים, מסתובבת סביבו
במעגלים, לא עוזבת אותו לשניה.אולי היא מרגישה. הוא מתכופף
אליה ומלטף אותה דקות ארוכות.

כבר נהיה מאוחר, לקח לו יותר זמן משתיכנן. הוא הולך לכיוון
הדלת, מעיף מבט אחרון לבית שבנה במו ידיו, האימפריה הקטנה
שהקים פה. הגיע לבד, לארץ זרה לו, בלי שום אדם שיתמוך בו, בלי
אף חבר או מכר.
איך למד את השפה, אימץ את האופי הזה, הקיף עצמו בחברים, התחתן,
הוליד ילדה.. מי היה מאמין?...
הוא פותח באיטיות את הדלת, מסובב את המפתח ומשאיר אותו במקום.
יוצא משער הברזל הגדול וסוגר אותו מאחוריו. עושה את הכל
בזהירות ובשקט. כמו גנב. ואולי זה מה שנהיה ממנו.
הוא נכנס לאוטו ומתיישב במושב הנהג. הנשימות שלו מהירות והלב
פועם בחוזקה. טיפת זיעה ניגרת על מצחו. הוא מנגב אותה בביטול
עם ידו. הוא מהסס לרגע, רגלו לא מצליחה ללחוץ על דוושת הגז.
הוא פותח את החלון, מצית סיגריה,לוקח שאיפה עמוקה...
ולוחץ עם הרגל עד הסוף, לפני שיתחרט.

מחר יהיה עולם חדש בשבילו, ובעיקר בשבילן.