להתכרבל,
להיבהל,
לבכות,
לצחוק,

הכול מהר,
שינויים בצורות של זוויות חדות מדי, כמו פעם,
כשעוד היה מתמטיקה,

מוזר להסתכל בתמונות ישנות,
ולהבין שאת כבר לא שם,
וגם לא תחזרי.

אולי לא תמיד הכול חייב להיות מסודר,
אולי עדיף להיות חסרת הגדרה, חסרת כיוון,

באותו הרגע השאיפה הכי גדולה שלי הייתה להזדחל לתוך השפופרת
ולצאת מהצד השני כדי להרגיש שוב את חום הגוף שלך,
 
יש רגעים של חושך.
הם לא בהכרח מגיעים כשהאור כבוי,
או כשהשמש ישנה,
בד"כ הם מגיעים כשלגמדי האופטימיות בראש שלי
נמאס לטפטף אושר,

אתמול שאפתי לסיפוק, עכשיו אני מבינה שתמיד אשאף,

את לא רואה שאת עקומה?
(סליחה, פספסתי)
חיוך עדיין לא עולה כסף,
(הם תמיד אומרים)
סוג של מטומטמת,
ועדיין הריח שלך מזכיר לי לילה בסתיו.

גיגית של מים שמתנפצת על הפרצוף ואיפור שנמרח,  
אני לא בוכה בגללך,
או בגלל שחלקתי איתך משהו שהיה לי יקר,
גם לא בגלל שאתגעגע לאוקיינוס שבעיניים שלך.
הדמעות מתנפצות ממני כמו גשם על חתיכת מתכת
כי התייאשתי מלהרגיש לבד,
רוצה ללמוד ללכת מבלי להביט אחורה.