עבר כל כך הרבה זמן ואני כבר לא נזכרת בך כמו פעם, כבר לא כמו
פעם אני פותחת את ספר הזיכרונות שנמצא לי בתוך הראש, כבר לא
כמו פעם מנסה להיזכר בפניך לפני השינה, כבר לא כמו פעם מנסה
למצוא אותך, כבר לא כמו פעם.

אבל הגבורה שלי על האהבה כלפיך, האהבה שבאמת ובתמים לא נמצאת
שם לא עוזרת לגבור על תחושת הבדידות המאכזבת. אפשר לחשוב שברגע
שאני אשתחרר מכבלי האהבה הנכזבת הזו ארגיש טוב, אבל לא, המוח
המעוות שלי מצא דרך חדשה לאמלל אותי, להעציב אותי, להעמיס
עליי.
נכון יש את המשפט החכם הזה שאומר שלכל אישה יש בדיוק את מערכת
היחסים שהיא חושקת בה? האם זה נכון שאני רוצה להיות בודדה? האם
המוח שלי עד כדי כך מעוות? למה?
אבל, כיוון שאני כה חכמה, כה מחושבת, גם על זה לא ויתרתי, גם
על זה חשבתי, למה באמת אני כל כך בודדה? אבל עכשיו אני מבינה,
עכשיו הכול מסתדר לי בראש. עמוק, עמוק בתוך הראש, איפה שנמצא
המוח, ומאחורה נמצאת הקופסה הקטנה, המציקה, שנקראת תת מודע,
נו, הזאת שמסביבה נמצאת גדר התיל החשמלית הזו, זאת שלא נותנת
גישה לתת מודע? אז מצאתי דרך להתגנב דרכה, ובקופסה מצאתי תשובה
פלוס הסבר מפורט שהבהיר לי הכל.
אף פעם חוץ ממנו לא היה לי באמת קשר כזה ארוך ומסובך, אף פעם
לא באמת הבנתי למה אנשים בדרך כלל אחרי קשר מעדיפים להיות לבד
עם עצמם, וגם אם יש להם מישהו בדרך כלל הוא ה"ריבאונד", אז למה
באמת?
כל קשר הוא שונה, וכל בן אדם מתרגל לקשר שהוא נמצא בו, לבן אדם
שהוא נמצא אתו. ופתאום עלה בדעתי איך לעזאזל אני אצא פתאום עם
מישהו אחר?
הוא לא רגיל לשטויות שלי, לחברים שלי, היציאות שלי, אפילו
ההורים שלי, החדר שלי, החתולה שלי, הפיג'מה שלי, אימאל'ה, כל
כך הרבה דברים שהוא לא יודע, ונעזוב את זה שהוא לא מכיר אותי
אפילו, ובמצב של עכשיו גם אני לא מכירה אותו כי הוא עדיין לא
קיים. אבל גם אם הוא יהיה קיים, אני לא מוכנה פתאום להיפתח כמו
שנפתחתי אל ההוא, לדבר כמו עם ההוא, לנשק כמו את ההוא.
אני רוצה את זמן ההתנערות שלי, יותר נכון אני צריכה אותו, אני
צריכה להתנער מהעבר, מהאני הקודמת שהייתה כבולה בקשר, בקשר
ההוא.
בגלל זה אני לבד עכשיו, אני רוצה להיכנס לעידן חדש, מצב שבו
אני, היא אני חדשה, משופרת, אפילו אפשר להגיד, חכמה יותר, בעלת
יותר ניסיון והבנה, שונה, שלא תיפול לרגלי האדם הלא נכון, שלא
תראה את החולשות שלה, שהן לא יהיו קיימות, לפחות לא אותן
החולשות שדיכאו אותה קודם לכן, הזאת שתקום מחויכת בבוקר ולאו
דווקא משום שהיא התעוררה לצד מישהו, אלא פשוט כי זה יהיה יום
יפה, כל יום יהיה יפה, והיא כבר לא תזכור שהיא בודדה ולא תזכור
שאין לה בן זוג, היא תאהב את עצמה בגלל מה שהיא ואיך שהיא,
והילדה הזו היא אני, אני בסוף תקופת ההתנערות שלי, זה מה
שגיליתי בקופסה.