כשדודי עלה לתורה הבין שאינו יכול ללכת באמונה שאינו מאמין בה.
למרות שגדל בבית מסורתי מאז שזוכר את עצמו, תמיד כאילו ידע
שזאת לא הדרך שלו. הוא הבין שבאותו רגע, זאת הייתה ההזדמנות
שלו להוכיח. הוא תפס את הדבר הקרוב אליו ביותר וחבט בראשו של
הרב שעמד לצדו. הצופים ההמומים לא האמינו למראה עיניהם וצעקות
מלאו את בית הכנסת. דודי התחיל לרוץ החוצה, כשבדרכו נתקע
בחובשי הכובעים השחורים, הכנופיה הכי קשוחה בבית הכנסת הספרדי
והמחוז. איתם, בזמן העלייה לתורה, אין נכנס ואין יוצא. גם אם
מדובר בחתן בר המצווה.

הכובעים השחורים הוציאו את נשקיהם. דודי פחד. הצופים, שגם
הזדעזעו ממראה הרב, ששכב מדמם לו על הבימה וגם פחדו ממוות על
ידי הכובעים השחורים התחילו לזרוק את הסוכריות שהוכנו מראש
לעלייה לתורה על דודי, בניסיון לסקול אותו. דודי נשאר בודד
וחסר עזרה בתוך בית הכנסת, שבאותו זמן היה הומה באנשים, רק
שמבחינתו- היה נראה ריק ושומם.
במאית השנייה נזכר בסנדוויץ' ששמר לאחר מכן. הכובעים השחורים
הבינו גם הם את תובנתו של דודי.
לדודי היה חזיר. בשנייה הזאת, הכובעים השחורים הפכו לנרדפים.
דודי משך את החזיר במהירות מהלחם שהוציא ונופף בגאווה בפניהם
של הצופים.

כבר לא היה לבד. הוא שלט באולם.

הכובעים השחורים התחילו מנפנפים בטליתותיהם בשיטתיות בעודם
כורעים ברך על הרצפה בניסיון להגן אל עצמם מהגויות שרפשה
בדודי. דודי הרגיש בניצחון באותם רגעים. אחד ממכובדי בית
הכנסת, שאפילו כיסא נחרט עם שמו, לא ראה כזה דבר מימיו. מתוך
חרדה התקשר לדבר היחידי שחשב שיציל את המצב, למרות השנאה הרבה
שהייתה לו כלפיו.
הכנופיה האשכנזית הוזעקה למקום ופרצה לדלתות שמעבר להן עוד לא
היו. השנאה בין האשכנזים לבין הספרדים הייתה קשה ועקובה מדם על
גבי שנים רבות.

בדיעבד, אף אחד לא ידע מדוע הזמין מכובד בית הכנסת את הכנופיה
האשכנזית. הרי היה ידוע לכולם שהספרדים מזיינים את האשכנזים,
אם להשתמש בשפה רהוטה. היה ברור לכולם שמכאן יצא רק מנצח אחד
וזה המנהיג הספרדי אלבז המכובד, שהיה בין צאצאיו של רבי שמעון
בר יוחאי. הכנופיה ייחסה לו כבוד רב עקב כך. וכמובן גם בגלל
הקוסקוס המעולה של אימא שלו.

ומיכה, המנהיג האשכנזי? אימא שלו רק את הרגל של עצמה הצליחה
להקריש, יושבת על כסא כל היום ומקטרת. הכנופיה האשכנזית אמנם
הייתה חזקה, אבל מפולגת. חבריה התעסקו בענייני היום יום
והשאירו את הכנופיה כמעין תחביב של אחרי הצהריים. כשגדלים בבית
אשכנזי יודעים להכין את שיעורי הבית לפני שיוצאים למפגשים
אלימים עם ספרדים, "ככה אימא תמיד אמרה".

דודי עמד המום ולא האמין למראה עיניו. אמנם לא רצה להמשיך בדרך
זו, אבל אף פעם לא דמיין שכך תראה עלייתו לתורה- זה כבר עבר כל
גבול. דודי היה חייב לבחור צד להמשיך בו במהלך החיים. ברגע זה
הפסיק להיות מה שההורים הכתיבו לו, הוא היה חופשי לבחור כל מה
שברצונו.

הוא יכול לבחור להמשיך בחיים השקטים והנוחים אך חסרי המותרות
האשכנזיים, או בחיי ההוללות והחופש הספרדיים - אך לחיות באופן
שלא ידע קודם. דודי התבונן בשתי הכנופיות בזמן הקרב, מחליפים
אגרופים, חלקם עדינים, חלקם אף הזיזו עצמות והוציאו מפרקים.
חברי כנופיות לא רשמיים עמדו בעזרת הנשים ויירטו כל מה שיכלו
לעבר הכנופיה היריבה. בית הכנסת היה בתוהו ובוהו, אם הרב היה
צריך להגדיר את זה - "סדום ועמורה", אבל הרב עדיין שכב לו
מחוסר הכרה ולכן, בית הכנסת היה בתוהו ובוהו.

- אף אחד לא יודע בוודאות איך הסתיים הסיפור באותו היום. הקרב
בין האשכנזים לספרדיים נמשך עד היום ויימשך עוד הרבה זמן. אולי
זה לא על האוכל של האימא ואולי לא בגלל דודי, אבל הפילוג בין
העם קיים. -

ודודי?
העדיף לא לקחת שום צד, להיות חילוני ולעזוב את הבית. מותרות
מכל בחינה, האוטופיה של כל נער.


הסיפור נכתב בעקבות יום שהמזוזה בכיתה נפלה ובדחיפות נזקקו
למישהו שיחליף אותה, כמובן שקראו לילד הדתי היחידי בשכבה.