"בואי, אני צריכה לדבר איתך" אמרתי לה.

הלכנו לפינה שמאחורי המפלס שלנו, מצד שמאל, ישבנו על הפסל של
הבאר מים.

"לא משנה מה יקרה עכשיו, אני מקווה שתהיי חזקה, ותזכרי שאת הבן
אדם שהכי אהבתי." אמרתי לה.

"מה את הולכת לעשות?" היא שאלה אותי במבט לא מבין.

"תראי:" פתחתי את התיק ולאט הוצאתי את ה'אוצר' שלי,

היא נדהמה ונרתעה אחורה. "כרמל, מה זה עושה אצלך?"

הסתכלתי עליה, שלחתי לה נשיקה באוויר,

הצמדתי את האקדח לרקתי,  ויריתי.

כשנשמע הבום כל מי שהיה בחוץ עצר את פעילותו,

והיא רצה אחורה וצרחה "לאאאאא! כרמל! לא!" אבל היה מאוחר
מידי,

אני הייתי מוטלת על החצץ הלבן שליד הבאר,

מדממת כבר למוות, עם עיניים פקוחות.

היא רצה לקרוא למישהו, בקושי מצליחה לדבר
"היא..היא..ב..בחוץ..בחוץ!מ..מת..מתה!"

המחנכת רצה אחריה, והיא הראתה לה את הגופה המוטלת על החצץ.

המחנכת הייתה בהלם, ופתחה את פייה בצורה של O והסתירה אותו בין
ידייה.

כעבור כמה דקות כל השכבה ואפילו יותר התאספו במעגל סביב מקום
האירוע,

כשהיא עומדת באמצע מחובקת עם החברות הטובות שלי.

כולן בוכות.

הגיעו אנשים ממגן דוד אדום, "זוזו, פנו את הדרך. אנחנו צריכים
לפנות את הגופה, זוזו"

הם הגיעו לקבוצה של חברותיי, ונחמו אותם בתפיחה קלה על כתפיהן.
'תנו לנו לעזור'

הם הכניסו את גופתי לתוך שקית אפורה, קשרו אותה בחוט צהוב
והעמיסו אותה על אלונקה.

אחד לקח את האלונקה מאחורה ואחד מקדימה, והם התחילו לרוץ דרך
השביל מעל המפלס של י'ב שיורד עד ליציאה מבצפר

מעל המפלס של י'.

קבוצת חברותיי שקודם בכו, עכשיו רצות אחרי האלונקה,

והיא נשענת עליה, בוכה ובאותו זמן צועקת "למה עשית לי את זה?
למה?"

הם עוברים ילדים שלא מבינים מה קרה, פעם ב..ילד רץ אחרי
האלונקה ושואל את אחת מהחברות

מה קרה, אך ללא קבלת תשובה. הם הגיעו לשביל החצץ שמעל למפלס
י',

והוא ישב שם, עם מישהי. והוא שאל את אחת מהחברות מה קרה,

ושם היא עצרה, והאלונקה המשיכה ליציאה של בצפר,

היא התחילה לבכות בהסטריה. הוא חיבק אותה ושאל בדאגה מה קרה,

היא ענתה לו בקושי: "היא..היא ירתה בעצמה..מולה. היא פשוט ירתה
בעצ..בעצמה."

הוא לא היה צריך לשאול מי ירתה בעצמה, הוא הבין לבד.

הוא שפשף את ראשו בתנועה של 'לא מבין', ואז הוא שאל "למה?" ,
היא לא ענתה לו.

בבת - אחת הוא התחיל לרוץ מהר לעבר המכונית אמבולנס, דחף את כל
האנשים של המגן דוד אדום, שעפו על הכביש,

ונכנס לאמבולנס, הוא פתח את השקית של הגופה, הגופה שלי.

ובכה עליה. "למה עשית לי את זה?", גם הוא שאל. "רציתי לעזור
לך,

חשבתי שעזרתי לך. הייתי בטוח שעזרתי לך. למה ברחת ממני?",
דמעות התחילו לנזול

ברצף על השקית. רופא בא וביקש ממנו לצאת, הוא יצא,

התיישב בחוץ על החצץ על הברכיים ודחס את ראשו בין שתי ידיו,

בכה, בכה בקול, בהסטריה. ובלחש אמר "לא. לא. זה לא אמיתי.
לא.",

בפתאומיות הוא הרים את הראש, ונעמד, וצרח בקול כל כך חזק, אני
יכולה להשבע שמיימי לא שמעתי

צרחה כל כך חזקה,

"כרמל!"